הסמיכות שהתחפשה

תקציר לעצלנים: בצירוף "גָּאַל ישראל" המילה "גאל" אינה פועל בבניין קל, אלא צורת נסמך של שם עצם במשקל קטל שהתרחש בו תשלום דגש.

בתפילת השחרית והערבית מופיעה הברכה: "ברוך אתה ד' גָּאַל ישראל". הצורה "גאל" מעוררת תמיהה: ניקודה מעניק לה חזות של פועל בבניין קל בעבר, אבל זה לא נשמע הגיוני. אנחנו רגילים למצוא בחתימת הברכות צורת פועל בהווה: בורא פרי הגפן, מקדש השבת, יוצר המאורות, המבדיל בין קודש לחול, המוציא לחם מן הארץ, נותן התורה וכיו"ב רבים. ואכן, הצירוף הנ"ל מופיע גם בתלמוד במקומות שונים, לצד הצירוף הדומה לו והמכיל פועל בהווה "גּוֹאֵל ישראל" (שגם חותם את אחת הברכות בתפילת העמידה).

הזרות של הצירוף "גאל ישראל" וההרגל שלנו למצוא פועל בעמדה הזו, עלול לגרום לאנשים לחשוב שמא יש כאן לשון קיצור שפירושה הוא בערך "ברוך אתה ד' (אשר) גאל (את) ישראל". כאילו אכן מדובר בפועל, במעין זמן עבר-מתמשך משונה. זה לא מאד מופרך. העברית המקראית מלאה בתופעות משונות שלא מתיישבות עם דקדוק ימינו. אבל לא מדובר בצורה פועלית אחרי הכול.

אז מה זה גאל? זה שם עצם הגזור בגזירה מסורגת משורש גא"ל ומשקל בעלי המלאכה והתכונות קַטָּל, המפורסם והפרודוקטיבי (יצרני), שגזורים בו שמות רבים כגון: גנב, דייג וטבח (בלשון המקרא); חייט, חזן, נגר וזמר (בלשון חז"ל); נהג, פקח ורצף (בעברית החדשה) ;וכיו"ב. נשאלת השאלה איך התגלגלה הצורה מניקוד פתח-קמץ של משקל קטל לניקוד קמץ-פתח שמזוהה עם בניין קל? זה הקטע המעניין פה! שתי תופעות לשוניות אחראיות לדבר:

1. תשלום דגש: לפי דרך התצורה של השם, היינו אמורים לקבל את הצורה גַּאָּל. אבל כידוע אותיות אהח"ע אינן מקבלות דגש חזק (תבניתי במקרה זה), כל כך לא עד שזה ממש צורם לראות דגש ב-א' (הגם שיש לכך תיעוד במקרא). אז מה עושים כשאות כמו א' אמורה לקבל דגש חזק בגלל תבנית, למשל? מתבצע תשלום דגש, כלומר הגדלה של התנועה שקודמת לאות הבעייתית. לא נרחיב כרגע על התופעה ועל מאפייני התנועות, ונסתפק בציון העובדה שהפתח שלפני ה-א הופך לקמץ. זהו תשלום דגש. אנחנו פוגשים את אותה תופעה בצורות כמו "גֵירש" במקום "גִירש". רק שכאן ה"תשלום" הוא צירה במקום חיריק ואנחנו ממש יכולים לשמוע את ההבדל (בניגוד לפתח-קמץ שנשמעים אותו דבר באוזנינו).
2. חוק הקמץ: לפי כללי הניקוד בעברית (המפורטים באתר האקדמיה), "הברה סגורה שתנועתה a בסוף מילה ראשונה בצירוף סמיכות (נסמך) נחשבת לא מוטעמת ומנוקדת בפתח: דַּג זהב (לעומת הניקוד הרגיל דָּג)". חוק זה הוא "בן דוד" של חוק החיטוף המוכר יותר בציבור, לפיו הקמץ מידלדל והופך לשווא בריחוק מהטעם, כגון: דָּגִים לעומת דְּגֵי־. נשוב למילה שלנו, אם כן: מכיוון שמדובר בצירוף סמיכות "גאל-ישראל" (כלומר הגאל של ישראל), הקמץ שאמור להיות בצורה "גאָל" הופך לפתח וכך מתקבל "גאַל־".

נשלב ונסכם את שתי התופעות: ה-ג' שאמורה להיות פתוחה הופכת לקמוצה כתשלום דגש עבור עה"פ הגרונית א'. ואילו ה-א' שאמורה להיות קמוצה הופכת לפתוחה בעקבות הריחוק מהטעם בצורת סמיכות. כך, "התהפכו" סימני הניקוד בצורה גאל.

ונשאר רק לומר משהו על הצורה "גאל" במשמעות של תכונה קבועה (מה שהיום הרבה יותר מסתדר לנו במשקל "קוטל"). במקורות יש שימוש במשקל קטל להבעת תכונות. כך, לדוגמה, האדם מכונה לא פעם בכינוי חַטָּא (שנוהג לחטוא, משקל קַטָּל!) והאל הסולח מכונה סַלָּח כלומר שנוהג לסלוח. לפיכך, ה"גאל" של ישראל הוא מי שבאופן עקבי מרבה לגאול את עם ישראל. מעניין, אגב, שיצחק אבינרי לא הזכיר צורה זו כלל ב"היכל המשקלים".