הסמיכות שהתחפשה

תקציר לעצלנים: בצירוף "גָּאַל ישראל" המילה "גאל" אינה פועל בבניין קל, אלא צורת נסמך של שם עצם במשקל קטל שהתרחש בו תשלום דגש.

בתפילת השחרית והערבית מופיעה הברכה: "ברוך אתה ד' גָּאַל ישראל". הצורה "גאל" מעוררת תמיהה: ניקודה מעניק לה חזות של פועל בבניין קל בעבר, אבל זה לא נשמע הגיוני. אנחנו רגילים למצוא בחתימת הברכות צורת פועל בהווה: בורא פרי הגפן, מקדש השבת, יוצר המאורות, המבדיל בין קודש לחול, המוציא לחם מן הארץ, נותן התורה וכיו"ב רבים. ואכן, הצירוף הנ"ל מופיע גם בתלמוד במקומות שונים, לצד הצירוף הדומה לו והמכיל פועל בהווה "גּוֹאֵל ישראל" (שגם חותם את אחת הברכות בתפילת העמידה).

גואל ישראל – מתוך תפילת העמידה; גאל ישראל – מתוך ברכות קריאת שמע

הזרות של הצירוף "גאל ישראל" וההרגל שלנו למצוא פועל בעמדה הזו, עלול לגרום לאנשים לחשוב שמא יש כאן לשון קיצור שפירושה הוא בערך "ברוך אתה ד' (אשר) גאל (את) ישראל". כאילו אכן מדובר בפועל, במעין זמן עבר-מתמשך משונה. זה לא מאד מופרך. העברית המקראית מלאה בתופעות משונות שלא מתיישבות עם דקדוק ימינו. אבל לא מדובר בצורה פועלית אחרי הכול.

אז מה זה גאל? זה שם עצם הגזור בגזירה מסורגת משורש גא"ל ומשקל בעלי המלאכה והתכונות קַטָּל, המפורסם והפרודוקטיבי (יצרני), שגזורים בו שמות רבים כגון: גנב, דייג וטבח (בלשון המקרא); חייט, חזן, נגר וזמר (בלשון חז"ל); נהג, פקח ורצף (בעברית החדשה) ;וכיו"ב. נשאלת השאלה איך התגלגלה הצורה מניקוד פתח-קמץ של משקל קטל לניקוד קמץ-פתח שמזוהה עם בניין קל? זה הקטע המעניין פה! שתי תופעות לשוניות אחראיות לדבר:

  1. תשלום דגש: לפי דרך התצורה של השם, היינו אמורים לקבל את הצורה גַּאָּל. אבל כידוע אותיות אהח"ע אינן מקבלות דגש חזק (תבניתי במקרה זה), כל כך לא עד שזה ממש צורם לראות דגש ב-א' (הגם שיש לכך תיעוד במקרא). אז מה עושים כשאות כמו א' אמורה לקבל דגש חזק בגלל תבנית, למשל? מתבצע תשלום דגש, כלומר הגדלה של התנועה שקודמת לאות הבעייתית. לא נרחיב כרגע על התופעה ועל מאפייני התנועות, ונסתפק בציון העובדה שהפתח שלפני ה-א הופך לקמץ. זהו תשלום דגש. אנחנו פוגשים את אותה תופעה בצורות כמו "גֵירש" במקום "גִירש". רק שכאן ה"תשלום" הוא צירה במקום חיריק ואנחנו ממש יכולים לשמוע את ההבדל (בניגוד לפתח-קמץ שנשמעים אותו דבר באוזנינו).
  2. חוק הקמץ: לפי כללי הניקוד בעברית (המפורטים באתר האקדמיה), "הברה סגורה שתנועתה a בסוף מילה ראשונה בצירוף סמיכות (נסמך) נחשבת לא מוטעמת ומנוקדת בפתח: דַּג זהב (לעומת הניקוד הרגיל דָּג)". חוק זה הוא "בן דוד" של חוק החיטוף המוכר יותר בציבור, לפיו הקמץ מידלדל והופך לשווא בריחוק מהטעם, כגון: דָּגִים לעומת דְּגֵי־. נשוב למילה שלנו, אם כן: מכיוון שמדובר בצירוף סמיכות "גאל-ישראל" (כלומר הגאל של ישראל), הקמץ שאמור להיות בצורה "גאָל" הופך לפתח וכך מתקבל "גאַל־".

נשלב ונסכם את שתי התופעות: ה-ג' שאמורה להיות פתוחה הופכת לקמוצה כתשלום דגש עבור עה"פ הגרונית א'. ואילו ה-א' שאמורה להיות קמוצה הופכת לפתוחה בעקבות הריחוק מהטעם בצורת סמיכות. כך, "התהפכו" סימני הניקוד בצורה גאל.

ונשאר רק לומר משהו על הצורה "גאל" במשמעות של תכונה קבועה (מה שהיום הרבה יותר מסתדר לנו במשקל "קוטל"). במקורות יש שימוש במשקל קטל להבעת תכונות. כך, לדוגמה, האדם מכונה לא פעם בכינוי חַטָּא (שנוהג לחטוא, משקל קַטָּל!) והאל הסולח מכונה סַלָּח כלומר שנוהג לסלוח. לפיכך, ה"גאל" של ישראל הוא מי שבאופן עקבי מרבה לגאול את עם ישראל. מעניין, אגב, שיצחק אבינרי לא הזכיר צורה זו כלל ב"היכל המשקלים".

חמישייה מינימלית – התנועות

הסברתי בפוסט אחר מהם זוגות מינימליים. תיאורטית, ניתן למצוא זוג מינימלי ביחס לכל תכונה מבחינה בשפה: עיצורים, תנועות, טעם וכדומה. למשל, הזוג המינימלי "קול"-"קור" מוכיח שהצלילים ל-ר הם פונמות בעברית.

בעברית יש חמש תנועות מובחנות: /a/ /e/ /i/ /o/ /u/. ניסיתי למצוא חמישיות מינימליות – כלומר סטים של 5 מילים שזהות מבחינת העיצורים ונבדלות רק בתנועה שלהן. כמובן, אנחנו מדברים על הגייה, ולכן מה שחשוב הוא התעתיק הפונטי ולא הכתיב. ניסיתי להשתמש במילים יחסית מוכרות.

  1. עַד, עֵד, אִיד, עוֹד, עוּד – /ad/ /ed/ /id/ /od/ /ud/
  2. עַם, אֵם, עִם, אוֹם, אוּ"ם – /am/ / em/ /im/ /om/ /um/
  3. הַר, עֵר, עִיר, אוֹר, עוּר – /ar/ /er/ /ir/ /or/ /ur/
  4. חַל, חֵיל, חִיל, חוֹל, חוּ"ל – /xal/ /xel/ /xil/ /xol/ /xul/
  5. טִיל, תֵּל, טַל, טוֹל, טוּל – /til/ /tel/ /tal/ /tol/ /tul/
  6. כַּף, כֵּיף, כִּיף, קוֹף, קוּ"ף – /kaf/ /kef/ /kif/ /kof/ /kuf/
  7. לָהּ, לְ-, לִי, לוֹ, לוּ – /la/ /le/ /li/ /lo/ /lu/

ומכיוון שחמישיות לא קל למצוא, על הדרך מצאתי כמה רביעיות מינימליות:

  1. גַּר, גֵּר, גִּיר, גּוּר – /gar/ / ger/ /gir/ /gur/
  2. זַע, זֶה, זוֹ, זוּ – /za/ /ze/ /zo/ /zu/
  3. תַּו, טִיב, טוֹב, טוּב – /tav/ /tiv/ /tov/ /tuv/
  4. תַּת, טֵי"ת, טִיט, תּוּת – /tat/ /tet/ /tit/ /tut/
  5. כֵּס, כִּיס, כּוֹס, כּ*ס (סליחה!) – /kes/ /kis/ /kos/ /kus/
  6. קַר, קִיר, קֹר, קוּר – /kar/ /kir/ /kor/ /kur/
  7. צָם, צִי"ם, צוֹם, צוּם! – /tsam/ /tsim/ /tsom / /tsum/
  8. צַר, צִיר, צֹר, צוּר – /tsar/ /tsir/ /tsor/ /tsur/
  9. רַק, רֵיק, רִיק, רֹק – /rak/ /rek/ /rik/ /rok/
  10. שָׁב, שֵֹב!, שׁוֹב (הלוך ושוב), שׁוּב! – /Sav/ /Sev/ /Sov/ /Suv/
  11. שָׁט, שֵׁת, שִׁיט, שׁוֹט, שׁוּט – /Sat/ /Set/ /Sit/ /Sot/ /Sut/

קמץ אל"ף – אה?

ישנה בקרב דוברי עברית התניה שיוצרת זהות בין האות (הגרפמה) "א" ובין התנועה A (פתח / קמץ). נשאלת השאלה האם ההתניה הזו מוצדקת ואם יש לה על מה להישען. ככלל, הכתיב העברי הוא עיצורי – כלומר במקרים רבים אין בו ייצוג לתנועות, וגם אם המגמה הזו הולכת ומשתנה בהדרגה, עדיין ברוב המקרים התנועות A ו-E באמצע מילה אינן מיוצגות אורתוגרפית. יתרה מזאת, האות "א" מייצגת תנועת O באחת המילים הנפוצות ביותר בשפה העברית – "לא".

מעניין לראות שבמשפחת המילים הקשורה ללקסמה "ראש" – האות "א" מייצגת (לכאורה) כמעט את כל התנועות בשפה העברית! [כלומר, מופיעה כאם קריאה לאחר סימן הניקוד של התנועות השונות]

א. במילה "ראש" – תנועת O (חולם)
ב. במילה "ראשי" – תנועת A (קמץ)
ג. במילה "ראשית" – תנועת E (צירה)
ד. במילה "ראשון" – תנועות I (חיריק)

מדהים!

לגבי תנועות U – איננו מוצאים את האות א כמייצגת ממשית של תנועה זו. אולי אפשר לראות בהיותה נלווית ל-ו במילה "הוא" מעין ייצוג חלקי של התנועה U (שורוק). בהקשר זה, אנקדוטה מעניינת: בספר שמואל ב', פרק י"ט, פסוק ז', מופיעה צורת הכתיב "לא" שבה תחת הלמ"ד תנועת קובוץ! (ר' תמונה). צורת הקרי היא כמובן המילה "לו".

ר/דונלד רי(י)גן

שעשע אותי לגלות שבתקופת כהונתו של רונלד רייגן (Ronald Reagan) כנשיא ה-40 של ארצות הברית, שימש בתפקיד מזכיר האוצר ולאחר מכן ראש סגל הבית הלבן אדם בשם דונלד ריגן (Donald Regan).

מסקרן לדעת כמה בלבולים הדמיון הזה יצר…

המשקל הסֶגולי

הגיגים על עוד ניסיון כושל של אפל לטפל בנושא הניקוד העברי במערכת ההפעלה החדשה iOS16 [עדכון: הפיצ'ר בוטל!]

כל מי ששדרג את מערכת ההפעלה של האייפון שלו ל-iOS16 נתקל תוך פחות מדקה בבעיה הבאה: כשמנסים להקליד פסיק ואחריו רווח, מופיע סימן הניקוד סגול ( ֶ) מתחת לפסיק, במקום רווח (ראו תמונה).

סגול בלתי רצוי, במקום רווח

הסיבה לכך – חברת אפל סוף סוף הוסיפה אפשרות לנקד במקלדת של המכשיר, אבל מיקמה את מקש בחירת הניקוד – הסימן של סגול – במקום שבו האצבע רגילה ללחוץ כדי להוסיף רווח (כלומר – "נגסו" במקש הרווח הקיים).

מקש בחירת סימני הניקוד, לצד מקש הרווח שהוקטן
אפשרויות הניקוד שנפתחות כשלוחצים על המקש

מלבד הנדסת האנוש האנושה, מתעוררות עוד כמה תהיות:

מדוע נבחר הסימן "סגול" בתור מייצג מערכת סימני הניקוד? בעוד שלחיצה ארוכה על המקש פותחת חלונית לבחירת סימן הניקוד הרצוי, לחיצה קצרה עליו פשוט מוסיפה את הסימן סגול. האם הושקעה בכך מחשבה? האם זהו הסימן הכי נפוץ, כך שנחוץ לו קיצור דרך? לא בטוח. לשאלה זו מצטרפת התהייה לגבי סידור סימני הניקוד בחלונית הנפתחת. האם יש לה הצדקה או שהיא שרירותית / מקרית? לפני כמה שנים במסגרת פרויקט כלשהו ערכתי ספירה של סימני הניקוד בתנ"ך כולו. וזו התפלגות המופעים שמצאתי:

הסימןמס' המופעים בתנ"ך
שווא130,796   
קמץ124,615   
פתח101,752   
חיריק98,144   
סגול65,342  
צירה56,799   
חולם חסר38,928   
שורוק35,700   
חולם מלא33,519   
חטף פתח26,100   
חטף סגול4,469   
קובוץ4,418   
חטף קמץ691   
הספירה בוצעה באמצעות תוכנת החיפוש "מקראות גדולות" שכיום יש לה ממשק אינטרנטי (mgketer.org). כמובן, ביצעתי ספירה נפרדת לתבניות ולתמניות, אך אני מציג כאן רק את התמניות. ההבדלים בדירוג זניחים.

הממצאים: השווא הוא סימן הניקוד הנפוץ ביותר בתנ"ך, אחריו בקרב צמוד – הקמץ, קצת אחריו – הפתח והחיריק. ידידנו הסגול במקום החמישי, עם כמחצית מהמופעים של סימן השווא המנצח. נו, אז למה הסגול הוא ברירת המחדל? לאפל הפתרונים. את הדילוג על השווא אני יכול להבין. זה סימן בעייתי, עם 2 צורות הגייה, ונראה גרפית כמו נקודותיים. אבל מה לגבי מס' 2 ברשימה – הקמץ? אעז ואומר שהסימן "קמץ" הוא הסימן המזוהה ביותר עם מערכת הניקוד ("קמץ אלף – אָה") ושגם מי שאינו שולט בניקוד – מזהה אותו ויודע את פירושו.

עלתה לי המחשבה הבאה בניסיון לייחס היגיון להחלטות של אפל: כאשר מצרפים את התמניות של כל סימני הניקוד שתנועתם A (קמץ, פתח, חטף קמץ) מגיעים לכ-250,000 מופעים. כאשר מצרפים את התמניות של סימני הניקוד שתנועתם E (סגול, צירה, חטף סגול) מקבלים כמחצית ממספר זה. כלומר – תנועת A נפוצה כפליים מתנועת E. לפיכך, אולי יש יותר סיכוי שמשתמש ירצה לאותת לקורא שהוא מתכוון לתנועה הפחות נפוצה. כמובן, זו הכללה מאד גסה והשערה מאד לא מבוססת.

אבל מה לגבי סדר ההופעה של שאר הסימנים? מדוע הסימן הראשון בשורה הוא חטף קמץ? זה הסימן שנמצא בתחתית טבלת התפוצה, ושספק מאד אם מישהו אי פעם ישתמש בו בהקלדה באייפון. האם המפתחים של התכונה הזו באפל שאלו את עצמם בכלל מה מטרת הוספת הניקוד לגרסה? האם הם המטרה היא לאפשר למשוררים לנקד את השירים שלהם באייפון? או לעזור במניעת דו משמעות – מה שנקרא "ניקוד מסייע"? נדמה שיכלו לפשט את כל העניין ולהסתפק ב-5 סימני ניקוד עבור 5 התנועות בעברית החדשה, במקום 11 סימנים. לדעתי יכלו לוותר על החטפים, או לכל הפחות לרכז אותם ביחד בסוף השורה.

בדקתי גם את מספרי ה-UNICODE וה-HTML של סימני הניקוד, במחשבה שמא הם המקור לסידור שנקבע – אך גם שם לא מצאתי פתרון. אם יש לכם רעיון לסדר הביזארי שנבחר – שתפו אותי!

שאלה נוספת שעולה – מדוע הדירו מאפשרויות הניקוד החדשות את סימן הדגש, המשמש גם כשורוק? אולי מישהו באפל חושב שאפשר להשאיר על כנו את ה"טלאי" שיצרו באחת הגרסאות הקודמות, המאפשר לבחור בלחיצה ארוכה גרסה דגושה של כמעט כל האותיות. האמת שחבל שלא ניצלו את ההזדמנות כדי לבטל אותו או לפחות לעשות בו סדר ולתקן כמה מהבאגים שבו, כגון האפשרות להוסיף דגש ל-מ' סופית (מצב שלא מתאפשר בשפה העברית).

מי צריך מ' סופית עם דגש?

או באג התצוגה של האפשרויות השונות של האות ש': ש ימנית / שמאלית, עם / בלי דגש:

ששששש, אפל מנסים להוסיף ניקוד

אחת האפשרויות היותר תמוהות שהוסיפו ב"טלאי" היא האפשרות לבחור א עם קמץ לעומת א עם פתח. מה התועלת באפשרות הזו, בהנחה שהמשתמש הממוצע לא מכיר את חוקי תשלום הדגש… מכל מקום, עכשיו כשיש סרגל ניקוד עצמאי, היה ראוי לבטל את האפשרות הזו.

למה צריך את זה?

לקריאה נוספת: טור של האקדמיה על שמות סימני הניקוד.

עדכון משמח (נכון ל-19/12/1): כפתור הניקוד הטורדני יוסר בעדכון הגרסה האחרון של מערכת ההפעלה iOS.

נשלח להשׂתכּלות

תקציר: שיכול העיצורים ההיסטורי בבניין התפעל (התסכל>הסתכל) נובע מההגייה של ת' כעיצור חוכך לאחר תנועה; השיכול ממקם את ה-ת' לאחר עיצור וגורם להגייתה כעיצור פוצץ.

בשיעורי הלשון בבית הספר מלמדים על תופעת שיכול העיצורים השורקים* בבניין התפעל. בתמצית – כשעיצור השורש הראשון הוא ש, שׂ או ס – הוא מחליף מקום עם ה-ת' של הבניין. כך, הצבת השורש ס.פ.ר בבניין התפעל לא יוצר את הצורה "התספר" אלא "הסתפר" (דבר דומה קורה עם השורקים ז ו-צ אבל זה מעט יותר מורכב). אבל למה זה קורה?

*עיצור שורק הוא עיצור מסוג חוכך שהפקתו מתבצעת על ידי הצמדת החלק הקדמי של הלשון אל האזור שמאחורי השיניים העליונות. צורת הפקתו המיוחדת גורמת להיווצרות גלים אקוסטיים ייחודיים שיש להם צליל מאד מובחן. העיצורים השורקים בעברית הם: ס, ש, ז, צ.

התשובה המוכרת של המורים ללשון – "קשה להגות רצף של ת ואחריה ס/ש" – היא תשובה חלקית, שמצריכה חידוד חשוב. חידוד שחודד לי לא מזמן בזכות מסלול בדקדוק לשון הקודש מאת המדקדק חיים נפתלי הירץ קסלין בן המאה ה-18.

לפני הכול, צריך להזכיר שאנחנו מדברים על צורות שירשנו מהעברית המקראית, שהיו לה מאפיינים פונטיים וחוקים פונולוגיים משלה, השונים מהעברית שבפינו. בעברית מקראית היו הרבה יותר מגבלות על הצטרפות עיצורים זה לזה. לדוגמה, אנחנו הוגים את המילה "תשובה" עם צרור עיצורים – tʃuva – ללא כל קושי, כשבעברית מקראית ככל הנראה הצורה נהגתה עם תנועה חוצצת ביניהם (שווא נע – teʃuva, בערך).

ולהלן החידוד: בלב תופעת השיכול נעוץ חוק החיכוך – הוא חוק בג"ד כפ"ת. הסיבה שהצורה "התספר" הייתה לא נוחה להיגוי היא שבצורה זו ה-ת' באה אחרי תנועה ולכן היא רפה (לא דגושה), כלומר נהגית כעיצור חוכך (כמו th במילה think, עיצור שסימנו הפונטי θ). כלומר, הרצף הנוצר הוא רצף של שני חוככים, היינו: hiθsaper. לעומת זאת, כאשר מחליפים את הסדר בין העיצורים, ה-ת' הופכת להיות אחרי עיצור, כלומר בראש הברה, ומשום כך היא מקבלת דגש קל ונהגית כעיצור סותם!

לסיכום, יש כאן תופעה מורפולוגית (תורת הצורות) שמשתמשת בהתניה פונולוגית (אלופוניה) כדי להימנע מרצף עיצורים "בעייתי". כלומר, שינוי הסדר בין העיצורים הוא לא רק שינוי סדר, אלא גורר מימוש אחר לגמרי של העיצור ת'. אגב, שפות רבות נמנעות מרצף של עיצורים חוככים, כולל עברית מודרנית. ניתן לראות בכך ביטוי של תופעה הנקראת OCP, שלא נרחיב עליה כאן, אבל בשתי מילים נציין שהיא הדרישה של שפות לשמור על ניגודיות בין רכיבים שונים, כלומר – להימנע מרצפים של אלמנטים דומים (ברמות השונות של הייצוג הלשוני).

ונסיים בפינתנו: לכל כלל יש יוצא מן הכלל. כנראה שהיו מצבים שבהם הרצף "תש" היה בכל זאת אפשרי גם בעברית מקראית. כך, למשל, התיבה "לִתְשׁוּבַת" חוזרת פעמים מספר במקרא. בצורה זו יש ת' עם שווא "מרחף" אחרי תנועה (עקב פירוק צרור שוואים נעים) ואחריה ש'. ככל הנראה, הצורה נהגתה: liθʃuvat. דרך אחת להסביר מדוע כאן לא חל שיכול היא שכאן שני העיצורים ה"בעייתיים" שייכים לאותה מורפמה (=עיצורים טאוטו-מורפמיים), בעוד שבצורות הפועל הנ"ל ה-ת' שייכת למורפמת התבנית והעיצור השורק שייך למורפמת השורש. במילים פשוטות, במילה "הסתפר" קל לנו מאד "לשחזר" את המקור, אבל אם היינו יוצרים שיכול ומקבלים "לשתובת" – זה היה יותר קשה ו"עמום". יוצא דופן אמיתי אנחנו מוצאים רק בספר ירמיהו מט ג בפסוק:

הֵילִילִי חֶשְׁבּוֹן כִּי שֻׁדְּדָה-עַי, צְעַקְנָה בְּנוֹת רַבָּה–חֲגֹרְנָה שַׂקִּים, סְפֹדְנָה וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת:

מלעיל ומלרע: זוגות מינימליים

עברית מוגדרת שפת טעם (להבדיל משפת טון). פירוש הדבר שבכל מילת תוכן בעברית יש הברה אחת מוטעמת, מודגשת יותר משכנותיה. בהזדמנות אסביר איך באה לידי ביטוי ההדגשה מבחינה פונטית. לעת עתה, מספיק לומר את מה שכל דובר מרגיש ברמה אינטואיטיבית: במילה שולחן ההברה האחרונה מודגשת יותר מהראשונה (שולחן) ובמילה כלב המצב הפוך (כלב). עברית נחשבת שפה מלרעית ברובה, כלומר רוב המילים הבסיסיות בה וכן רוב המילים הנטויות בה – טעמן מלרע (סוף המילה).

יש מצבים שבהם שינוי מקום הטעם גורם לשינוי משמעות המילה. באנגלית, לדוגמה, שינוי הטעם יכול לשנות משמעות באופן שיטתי. למשל, מילים רבות הן פועל כשהטעמתן מלרע, ושם עצם כשהטעמתן מלעיל, כמו progress, convict ועוד. לכן, אומרים שבאנגלית הטעם הוא תכונה מבחינה (distinctive feature). למרות שזה לא המצב בעברית (אין שיטתיות), ניתן למצוא זוגות רבים של מילים הניתנות להגייה הן במלעיל והן במלרע, מה שגורר שינוי במשמעות. זוגות כאלה נקראים בבלשנות "זוגות מינימליים".

לפניכם רשימה שליקטתי. חלק מהדוגמאות מייצגות דפוס כללי יותר, וחלק מהן פרטיקולריות. ברוב המקרים המילה נכתבת באופן זהה (ואז הוספתי הבהרה). ברוב המקרים גם יש קשר סמנטי בין שתי הצורות. אך לפעמים מדובר בשתי מילים לא קשורות לגמרי, שבאופן מקרי חולקות הגייה למעט מיקום הטעם.

אחת המילים או שתיהן ממקור שאול:
בי
רה / בירה
פיצה / פיצה
פיתה / פיתה
אורגנית / אורגנית
טחינה / טחינה
מיני- (תחילית) / מיני (תואר)
אוטו / אותו (הזמנתי…)
טרופית (תואר, נקבה) / טרופית (עצם, משקה)
גרושים (כסף) / גרושים (בעל ואישה)
סודות (סודה) / סודות (סוד)
אירוני / עירוני
דיקטטורית (רודנית, אישה) / דיקטטורית (תואר, מדינה)
ערסית / ארסית
קריזה / כריזה

מקרים שונים:
שותפתי (שיתפו אותי) / שותפתי (השותפה שלי) – גם הניקוד זהה: שֻׁתַּפְתִּי
שותפת (שיתפו אותך) / שותפתה (השותפה שלה)
אוזניך [oz'nexa] / אוזנך [ozne'xa] – צורת הקניין לנוכח במילים מסוימות
רגליך (הרגליים שלך) / רגלך (הרגל שלך)
בנו (בתוכנו) / בנו (לבנות)
מניע / מניעה
תחליטי / תכליתי
תקציבי (פועל) / תקציבי (תואר)
תרד (צמח) / תרד (פועל)

זוגות של שם מלעילי (סגולי) ופועל מלרעי עם זיקה סמנטית:
אוכל, ילד, ידע, פער, לחץ, חרש, ניג׳ס, צורך, צעד, רעד, תואר, כעס, חרש (חירש), עוגן, עוקץ, לחש, זעם, טעם

זוגות של שם מלעילי ופועל מלרעי ללא קשר ביניהם:
פּי
שר / פישר
פרק / פֵירק
פיטר / פיטר
כותל / קוטל
כופר / כופר
חורש / חורש
טופס /תופס
קוטב / כותב
בוקר / בוקר

שני פעלים שונים עם מבנה מורפולוגי אחר (זוגות עם סולמית אינם קשורים סמנטית):
כיהנּו (אנחנו) / כיהנו (הם)
#רצו (לרוץ) / רצו (לרצות)
#רצה (היא, לרוץ) / רצה (הוא, לרצות)
השתנּו (אנחנו) / השתנו (הם)
#חלו (לחול) / חלו (לחלות)
#חלה (היא, לחול) / חלה (הוא, לחלות) [וגם – לחם]
#שבו (לשוב) / שבו (לשבות את-)
טענּו (אנחנו) / טענו (הם)
הרבית (הִרְבֵּיתָ, אתה) / הרבתה (הִרְבְּתָה, היא)
#השתנת (להשתין) / השתנתה (להשתנות)
הזדעזע [hiz.da.a.'ze.a] / הזדעזעה [hiz.da.a.ze.'a]
מגיע / מגיעה

הAעEשור הEחדש: פינת הטעות הבלתי נסלחת

משום מה, פרסומות רבות מכילות שגיאות צורמות. אני אומר "משום מה" כי בד"כ בפרסומות עושים שימוש בקריינים מקצועיים שמכירים את חוקי הלשון, והן עוברות הגהות של הגוף המשדר. ובכל זאת, יש התפלקויות בבג"ד כפ"ת וכדומה. אבל הדוגמה שלפנינו היא חריגה בנוף. מדובר בדוגמה של תיקון יתר (היפר-קורקציה).

הקריין היה אמור לומר את המשפט "מתחילים את העשור החדש". הניקוד התקני של ה' היידוע בשתי המילים הוא סגול (לפני ע/ח קמוצות), כלומר: הֶעָשור הֶחָדש. זה התקן. הקריין ככל הנראה לא זכר את הכללים המדויקים, אבל הוא זכר שאמור לקרות משהו מוזר, איפהשהו צריכה להיות תנועת E, רק שהוא דחף אותה במקום הלא נכון והגה: הָעֶשור. כלומר – שינה את ניקוד והגיית המילה עצמה!

מה שמשעשע (?) הוא שאיש לא היה מניד עפעף לו הגה פשוט "הָעָשור הָחָדש" כהגיית הדיבור היומיומי בעברית. אבל הוא כל כך התאמץ, שהוא זכה לככב בפינת הטעות הבלתי נסלחת.

ולעניין משני: מקובל בחוגים מסוימים בשנים האחרונות לשבץ את האותיות A ו-E בגוף מילה עברית, כאשר הכותב מבקש להבדיל בין הומוגרפים שניתנים לקריאה כך או כך. לדוגמה: "תגיד, איך אומרים: אAחד העם או אEחד העם?". הפתרון העממי הזה נוצר על רקע השימוש הרב בהתכתבויות ווטסאפ וכד' שבהן האפשרות לנקד מסורבלת. המחסור של אות ניקוד שתוכל להבחין בין שתי התנועות הללו (היחידות שאין להן "אות") הפריע לאנשי שפה רבים. בקטע הבא אפשר לשמוע את ההצעה של נעמי שמר לפתרון הבעיה.

אגב, סטטיסטית, תנועת A יותר נפוצה משמעותית בעברית מאשר תנועת E (ראו להלן). לכן, כמו שאני אומר ללומדי עברית, אם אתם צריכים להמר – לכו על A. כמובן, זה כלל אצבע, ויש הרבה מצבים שבהם הוא לא תקף (ויש הרבה משתנים כמו תדירות מילים וכו'), אבל בגדול – בכל מאגר נתונים שבדקתי זה המצב. משמעות הדבר: לא צריך 2 סימנים דיאקריטיים (כמו שמציעה נעמי שמר) – אפשר להחליט שברירת המחדל היא A ואם רוצים לרמוז לקורא להגות E – צריך לציין זאת בסימן (אגב, מה רע בצירה/סגול?).

פירוט נתונים סטטיסטיים:
1. במאמר של בולוצקי ובקר (2006) הם מונים תמניות לפי סוג תנועה בהברה מוטעמת בסביבות שונות. תנועת A מופיעה עשרות אחוזים יותר מ-E.
2. בקורפוס CHILDES (רכישת שפה) במנוע SketchEngine ספרתי 442,433 תנועות A ורק 295,181 תנועות E.
3. בספירת סימני ניקוד בתנ"ך בעזרת תוכנת "כתר" ספרתי 252,467 תמניות עם קמץ / פתח / חטף פתח לעומת 126,610 תמניות עם צירה / סגול / חטף סגול. יש לסייג ולומר שהספירה אינה מאד מוצלחת כי מילה שמכילה גם קמץ וגם צירה (למשל) נספרה בשתי הספירות, אולם בכל זאת נראה שזה נותן קנה מידה כלשהו. [לא הכנסתי לספירה את סימן השווא בגלל מורכבותו].

חרדת נטישה להיות כמו*

שפות נבדלות זו מזו בפרמטרים רבים. אחד מהם נוגע לאפשרות "לנטוש מילת יחס" – כלומר לסיים משפט במילת יחס ללא שם עצם לאחריה. על פי רוב מילות יחס זקוקות להשלמה של שם עצם, אך יש שפות – כמו אנגלית – שבמצבים מסוימים מאפשרים למילת היחס להופיע "נטושה". לדוגמה, כששואלים באנגלית מישהו מאיפה הוא בא, שואלים: ?Where did you come from – ובתרגום מילולי לעברית: איפה באת מ-? כמובן, משפט זה אינו דקדוקי בעברית, משום שעברית אינה מאפשרת נטישת-מילת-יחס (preposition stranding).

אבל בשפה המדוברת, כרגיל, החוקים שונים. הנה כמה דוגמאות של נטישות שהפכו למטבעות לשון. הרשיתי לעצמי לצרף כאן גם מיליות שימוש אחרות שמתנהגות דומה למילות יחס מההיבט הנדון.


פעם ב:
"הוא לא מעשן הרבה, פעם ב-"
אחת ל:
"בדרך כלל אנחנו אצל ההורים שלו בשבת, אבל אחת ל- אנחנו אצל ההורים שלי"
סוג של
: "-מה זה, בורקס? -סוג של" (אנגלוז: kind of).
בין לבין:
"בבוקר למדתי, בערב עבדתי ובין לבין נחתי"
ללכת אל ללכת מ:
"…ללכת כי כולם הולכים" (מתוך השיר "הבלדה על חדווה ושלומיק")
בוא נדבר אחרי-:
"אני לא יודעת מה התכניות להמשך, תלכו לסרט ונדבר אחרי".
ללכת עם ולהרגיש בלי
: "העליונית הזאת כל כך קלילה, ממש ללכת עם ולהרגיש בלי"
שלוש ארבע ו: "יאללה, זה קר רק בשנייה הראשונה, קפוץ כבר, שלוש ארבע ו-"
אם לא ה
: "ואי זה אחד הסרטים הטובים אם לא ה-" (קרי: אם לא הטוב מכולם)

* כותרת הפוסט לכאורה שייכת גם כן לדוגמאות, אבל אני לא חושב שהיא קיימת בשימוש טבעי בשפה, אלא יותר כאנגלוז מבודח ומודע לעצמו ברשתות החברתיות (בכתיבה בלבד), על דרך: X be like…

לקסמות, רבותיי, לקסמות

נתקלתי בסידור התפילה בשני משפטים שבהם אותה לקסמה* מופיעה ארבע (!) פעמים ברצף. זה די הגניב אותי (הסבר בהמשך) אז אני מביא כאן את הציטוטים. נתקלתם בעוד דוגמה? תכתבו לי בתגובות. אני מניח שיש לא מעט דוגמאות של שלשות, כמו מלך מלכי המלכים, אבל נאסוף אותן בהזדמנות אחרת.

פיוט "נשמת כל חי" (פסוקי דזמרה, תפילת שחרית של שבת, נוסח ספרד):
"עַל אַחַת מֵאָלֶף אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ".

ברכת התורה (חלק מתפילות הבוקר, נוסח ספרד):
"וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ, וְצֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ".

אז מה מגניב בזה? זה פשוט משהו שלא קורה בדרך כלל. שפות אוהבות גיוון, ובדרך כלל מסר מועבר בזכות ניגודים. החל ברמה הבסיסית ביותר – 99.99% מהמילים מורכבות מעיצורים ומתנועות לסירוגין (נדירות המילים מסוג "פשש", "חחחח", הכוללות עיצורים בלבד, והן בדרך כלל מילות קריאה).

גם ברמת המשפט – אנחנו זקוקים לניגודים בין ארגומנט לפרדיקט, או במילים פשוטות – בין שם לפועל. לא נמצא משפטים שמורכבים רק מארבעה שמות עצם רצופים (משהו כמו "שולחן כיסא חתול כלב"). משפטים כמו "שודד שודד שודד" קיימים רק בדוגמאות בקורסי לשון. בלשנים אוהבים את הקוריוז הבא מהשפה האנגלית: משפט שמורכב מאותה מילה שחוזרת 8 פעמים. הדבר מתאפשר (גם אם בדוחק) הודות למאפיינים המורפולוגיים הייחודיים של אנגלית, ובפרט – היכולת להפוך כמעט כל שם עצם לפועל בלי לשנות את צורתו.

*לקסמה: מילה מילונית, על כל הטיותיה. למשל: המילים "ילד", "ילדה", "ילדים" – שייכות כולן לאותה לקסמה – "ילד".

איזה טעם!

אז כאמור, בעברית מודרנית יש קצת בעיות עם הטעם, בכל כיוון אפשרי. אחת הסיבות האפשריות לכך – השפעת ההגייה המלעילית ביידיש ובגרמנית.

הנה רשימת מילים שאספתי שהטעם בהן "מתנדנד", כלומר שאפשר לשמוע אותן נהגות בטעמים שונים בפי דוברי עברית. במילים דו הברתיות אפשרויות ההגייה ברורות. במילים ארוכות יותר הוספתי תעתיק פונטי עם ההברות הפוטנציאליות באותיות גדולות.

עוגה
סוכר
תמיד
כולם
ריבה
הכול
בלונים – ba.LO.NIM
קלפים?
סלטים? sa.LA.TIM
פלפל
שמות פרטיים/חיבה (נדב וכו)
בִמקום
בין כה / בין כה וכה
כל כך
בקיצור be.KI.TSUR
העיקר(?)
מאידך
ואילך
*איפה
*כמה
*איזה
*איזו
*שמונה
*ארבע
*מאה
*דווקא
כמעט
בובה
אגב
קרוטונים
כיפה
בלתי-
שניהם
מוזאונים — איפה הטעם?? muZEonim muzeOnim muzeoNIM ???
מוזאון

מגניב מאגניב
* נורמטיבי מלרע
עוד לא
מרציפן – MAR.tsi.PAN
קינמון – KI.na.MON
איטליז
לתומי
מרשמלו – MAR.ʃME.lo
סינמטק – SI.ne.ma.TEK
פורים

לגמרי
דייסה
ענקיות – A.na.ki.JOT

תטעם ת'טעם

השפה העברית נחשבת "שפת טעם", כלומר – בכל מילת תוכן יש הברה אחת מוטעמת יותר (=בולטת יותר) משכנותיה. הבולטות מתבטאת בכמה מישורים, המרכזי שבהם – התארכות התנועה המוטעמת.

נשאלת השאלה – האם טעם הוא תכונה מבחינה בעברית, כזו היוצרת הבדל משמעות (וזוגות מינימליים). נעסוק בכך בהזדמנות אחרת, אבל כרגע אני רוצה להדגים באמצעות שירים ישראליים, שהאוזן שלנו לא מתרגשת כשמזיזים את הטעם למקום לא שגרתי (בגלל אילוצים מוזיקליים). בעקיפין, זה קצת עונה בשלילה על השאלה הנ"ל (בשפות שבהן הטעם מבחין ממש – כמו אנגלית – תזוזת טעם כזו לא תעבור בשלום).

בשיר "אוהב להיות בבית" של אריק איינשטיין, המילה "בבית" נהגית שוב ושוב במלרע, שלא כהרגלה על לשוננו.

בשיר "ונצואלה" של בצל ירוק, המילה "אוניברסיטה" נהגית במלעיל, בעוד שבדיבור היא נהגית בקדם-מלעיל.

בשיר WE (?) של סטטיק ובן אל עם מירי מסיקה, המילה השאולה "שמפניה" (שאת הגייתה התלת-הברתית אימצנו כנראה מגרמנית) נהגית בקדם-מלעיל במקום במלעיל השגור: שמפניה במקום שמפניה.

בשיר הוותיק ורב-הביצועים "דוגית" שחיבר נתן יונתן למנגינה רוסית, המילה "דוגית" נהגית במלעיל.

בלהיט "לונדון" שהלחינה וביצעה חוה אלברשטיין, מצהיר חנוך לוין ש"אם למות כמו כלבה – אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה". כולנו שרים בלי להתבלבל את הטלוויזיה הראשונה במלעיל, ואת השנייה – במלרע: טלוויזיה.

ניתוח חניכיים לשינוי מין

הידעתם? עד שנת 2001 המין של המילה "חניכיים" היה נזיל: בחלק מהמילונים הופיע בזכר ובאחרים בנקבה. היה זה בישיבה רנח של האקדמיה ללשון שבה התקבלה החלטה לקבוע את מין החניכיים כנקבה בלבד (ר' תמונה). הנימוק: להתאים למגמה בציבור להתייחס בנקבה לשמות בעלי סיומת זוגי (-יים).
הרבה נכתב ונחקר אודות המגמה הזאת, ונראה שיש בה אמת: בגלל ריבוי שמות נקביים בסיומת זאת – ידיים, רגליים, שיניים – גם שמות זכריים שהריבוי שלהם הוא בסיומת זו אינם יכולים לחמוק מהנקביות שכמו דבקה בה.

הדבר המפתיע יותר הוא שה"נקביזציה" של צורת הרבים עשויה לחלחל גם אל צורת היחיד. זה אולי מה שקרה עם "גרביים". כולנו אמרנו "גרביים נקיות" ומכאן הייתה הדרך קצרה אל "גרב נקייה". והנה, 20 שנה לאחר שינוי המין של חניכיים, באופן בלתי נמנע, החליטה השנה האקדמיה כי מין המילה "גרב" הוא גם זכר וגם נקבה (מה שנקרא – זו"נ).

אגב, לרוב, גם מי שאומר "מגפיים חדשות" לא יאמר "מגף חדשה". כלומר, ה"טעות" בצורת הרבים לא משפיעה על תפיסת המין של שם העצם ביחיד. אולי זה משום שזכר הוא המין הלא מסומן (כלומר – אם אין סיומת ה/ת בד"כ השם הוא זכרי). "פיצול האישיות" הזה של מילים מסוימות יוצר אנומליה בלקסיקון: מין דקדוקי שונה לצורת היחיד ולצורת הרבים של אותו השם!

ועוד שתי הערות: 1. למילה חניכיים אין צורת יחיד מקובלת בשימוש בקרב הדוברים. היא עונה להגדרה "ריבוי תמידי" – מילים כמו "מספריים", "מאזניים" וכיו"ב שאף על פי שצורתן רבים, לא נגזרת מהן צורת יחיד. במילונים מופיעה ליד מילים אלה ההגדרה ז"ר (זכר רבים) או נ"ר (נקבה רבות). יחד עם זאת, בקרב רופאי השיניים קיימת הצורה "חניך" כאשר הם מתייחסים למקטע חניכיים שבו תקועה שן מסוימת. לדוגמה, חניך 37 הוא החניך שבו תקועה שן 37. במילונים חניך הוא עדיין רק תלמיד.

2. היות שמילים רבות המציינות איברי גוף ואביזרים קשורים אליהם הן נקביות, נתקלתי ב"נקבזיציה" של מילים משדה סמנטי זה גם כשהסיומת שלהן היא סיומת הזכר הרגילה (-ים). כך, שמעתי לא מעט התייחסויות של דוברים ילידיים בנקבה למילים: תחתונים, סנדלים, כפכפים, ואפילו עגילים. ולאחרונה נתקלתי גם בהתייחסות נקבית לצורות היחיד של איברים כמו סנטר, מרפק, קרסול.

המארך הועצר

לפניכם דוגמה נפלאה לתופעה של חילוף בין לקסמות כתוצאה מעומס עיבודי. השדרן ליאן וילדאו רוצה לשאול "המעצר שלהן הוארך?" ובמקום זה הוא אומר "המארך שלהן הו(ע)צ#… הוארך". דוגמאות כאלה מצביעות על כך שבהפקת הדיבור אנחנו מכינים כמה מילים מראש לפני שאנחנו מפיקים אותן, שכן המילה "הוארך" (ויש שיטענו – השורש שלה) היה כבר "מוכן", ולכן יכול היה להיהגות מוקדם מהרצוי. טעויות כאלה עשויות גם לחזק את תומכי קיום השורש בעברית, שכן המילים לא הוחלפו בשלמותן, אלא רק השורשים שלהן הוחלפו.

ירד בשאון יגולה

והנה דוגמה נוספת לשיכול חלקי-מילים מריאיון זום של ד"ר מוטי שפר בערוץ היוטיוב של ד"ר אורי מילשטיין. פורסם במקור בקבוצת הפייסבוק המצוינת "אף לב הפלא" העוסקת בשיבושי ביטויים.

נחטב הצם?

עמליה דואק הדגימה השבוע בחינניות את התופעה הקרויה spoonerism שבמסגרתה דוברים מחליפים בין צלילים בזמן הדיבור, כתוצאה מעומס קוגניטיבי. היא רצתה לומר "נחתם הצו" [nex.tam ha.tsav] ובמקום זאת הגתה [nex.tav ha.tsam]. התופעה מלמדת שני דברים:

א. אנחנו מכינים מראש כמה מילים לפני שאנחנו מתחילים להפיק אותן (מה שמאפשר לנו להקדים צליל מאוחר).

ב. גם כשאנחנו כושלים בלשוננו, אנחנו שומרים על סדר מבני: מחליפים בין התחלות מילים או בין סופי מילים, לעולם לא מערבבים.

והנה, ממש באותו שבוע, הכתב יאיר שרקי חווה על בשרו גם הוא את תופעת הספונריזם, כשאמר "גל פזפז" [gal piz.pez] במקום "גז פלפל" [gaz pil.pel]! הייחוד בדוגמה הזו הוא שנשמר המבנה המוכפל של המילה השנייה, והעיצור המשוכל חוזר בסופי שתי ההברות שלה.

לא תרצ"ח

דברים שנחמד להיתקל בהם באקראי:
המו״ל היצירתי של מהדורת התוספתא הזו, שכנראה לא היה מרוצה מהמצלול שהדהד מהאותיות המייצגות את שנת פרסומה, המיר את ״תרצ״ח, ירושלים״ בראשי-תיבות בעלי קונוטציה חיובית יותר וערך גימטרי זהה (ר' בתחתית הדף).

תעתיק וניקוד השם "פלסטין" ונגזרותיו

לפניכם השתלשלות דיוני האקדמיה ללשון העברית בשאלת ניקוד ותעתיק השם "פלסטין" ונגזרותיו. דיון מרתק הנוגע בלשון, בפוליטיקה ובמה שביניהם. השורה התחתונה: אין החלטה, וכל הצורות כשרות. אבל הדרך לשם מעניינת ומספקת הצצה לעבודת האקדמיה. הישיבות הן רי"ז (1994), רי"ט (1994), רכ"ד (1995). כל הזכויות שמורות לאקדמיה ללשון העברית.

ישיבה ריז – יוני 1994

השם פלסטין
א. השם פלסטין ייכתב בסמ״ך ובטי״ת. כך כתיבו של השם במדרש בראשית רבה ובמדרש איכה רבתי, וכתיב זה מתאים גם לכללי התעתיק מערבית.
ב. האות פ״א תיכתב דגושה (והגייתה p) – החלטה זו היא שינוי הקביעה המקובלת כיום באקדמיה וברשות השידור.

א׳ אבנר: אני חושב שהניסוח הזה איננו משקף את רוח הדברים בוועדה. קודם כול
לשם פלסטין בנו״ן סופית אין אחיזה במדרשים. מה שנמצא במדרש זה פלסטיני, ביו״ד בסוף המילה, הבאה במקום האות אטה היוונית.
אם מבטאים פלסטין בנו״ן בסוף המילה, הכוונה היא לשם הערבי, ואם כך הפ״א
צריכה להיות רפה והגויה בחיריק כבערבית. אם מדברים על מינוח היסטורי בלשון
העברית של השם שהגויים קראו לארץ ישראל, השם הוא או פלסטיני, או פלסטינה
במודרניזציה לטינית, לא יוונית. אפשר לכתוב ה״א בסוף המילה במקום יו״ד. בדרך
הזאת תהיה הפ״א דגושה, אבל אז הנו״ן אינה סופית.
מ׳ בר־אשר: אם כן, אתה מציע שהצורה פלסטין תתקיים כתעתיק של השם הערבי.
א׳ אבנר: …והתעתיק לשמה של הארץ בפי הגויים הוא פלסטינה.
א׳ מגר: לפעמים כתיב או הטעמה של מילים יש לו משמעות פוליטית. למשל:
ההבדל בין רבין ופרס הוא שרבין אומר אש״ף (מלעיל) ופרס אומר אש״ף (מלרע).
את הדבר הזה אני יודע מניסיוני. לפעמים אני כותב גם מאמרים. כשהייתי מוסר
לעיתון מסוים מאמר, והייתי כותב פלשתינאים, הם היו משנים את הכתיב וכותבים
בסמ״ך ובטי״ת. הייתה לכך משמעות פוליטית. למשל, העולם הזה לעולם לא היה נותן לכתוב בשי״ן ובתי״ו!
אני מציע שאנחנו נשמור על הצורה העברית המסורתית. אנחנו יודעים שהשם הזה
בא מהפלשתים…
א׳ אבנר: הוא לא בא מן הפלשתים. הוא בא משם שיוונים ׳הלבישו׳ על ארץ ישראל,
כדי לעקור את זכר היהודים.
א׳ מגר: ברור, ברור, לא הפלשתים קבעו את השם הזה, אלא הרומאים. לגבי דידם זו הייתה ארץ הפלשתים, ולא ארץ יהודה.
כל תקופת המנדט נהג השם פלשתינה. אני מציע שגם אנחנו נכתוב תמיד בשי״ן
ובתי״ו. אשר להגייה: כשתהיה מדינת פלשתין, אם תהיה, נצטרך להגות את השם בפ״א רפה. אבל הכתיב יוכל להישאר בשי״ן ובתי״ו.
י׳ רצהבי: במדרש, בתקופת יוון ורומי, השם בא בטי״ת, ושמע מינה שהשם נהגה
בדיוק כמו שהערבים הוגים אותו היום. אם נבוא לשנות, נהיה חריגים במזרח כולו. כל המזרח הוגה פלסטין בטי״ת, ופתאום באה ישראל, הנתפסת כארץ קולוניאלית, ומכניסה שם משלה להכעיס.
השיקולים האלה מובילים גם למסקנה שיש להגות פ״א רפה, כפי הגיית הערבית. אני יודע מתוך המסורת של יהודי תימן, שהם מבטאים פ״א רפה בראש מילה בלשון חז״ל. הם לא יאמרו פּרוש, אלא פרוש, לא פּינחס אלא פינחס.

א׳ טל: אני מציע להוריד את הסעיף מסדר היום. זאת לא שאלה לשונית, זאת שאלה פוליטית, כמו שאמר הא׳ מגד, ואפילו לאומית. אני משאיר את זה לטעמו האישי של כל אחד ולעמדתו הפוליטית. אני אקרא לזה לעולם פלסטין (בפ״א רפה), כדי להודיע למי שקורא את המאמר שלי שאני לא מודה בשם הזה, והשם שלי הוא ארץ ישראל. חבר אחר יש לו עמדה אחרת. כל עוד זו שאלה לא לשונית, אני מציע לא לדון בה.
קריאה: זו שאלה שבאה מן העיתונות.
א׳ טל: העיתונות יכולה לכתוב מה שהיא רוצה.
א׳ טריינין: אני מצטרף לדעתו של הא׳ טל. זוהי בלי ספק שאלה פוליטית. אני בעד
כתיבת פלסטין: אם יש לבחור בין השם המנדטורי ובין השם שהוגים אנשים שחיו בארץ הזאת, אני מעדיף את האפשרות השנייה: בכל זאת המנדט היה חולף יותר מאשר הפלסטינים. אבל זה באמת עניין הנתון לוויכוח. אינני יודע אם לימין יש עיתון כלשהו, אבל ׳נתיב׳ יכתוב כנראה בכתיב רחוק ככל האפשר מהמילה פלשתים.
מ׳ בר־אשר: העיתון ׳נתיב׳ כותב בחלק מהמאמרים ׳ערביי ארץ ישראל׳.
ש׳ אירמאי: אני בעד השם שהערבים קוראים לעצמם. הם קוראים לעצמם פלסטין,
וזה השם שלהם. וגם הכתיב צריך להיות בהתאם לכתיב שלהם. כל החלטה אחרת
תפורש כהבעת דעה פוליטית של האקדמיה נגד האוטונומיה של הערבים. לדעתי, אסור לאקדמיה לקבל החלטה פוליטית.
א׳ אבנר: השאלה היא בכל זאת שאלה לשונית. השאלה איננה מה השם שאנו קוראים לארץ הזאת: אנחנו קוראים לה ארץ ישראל. אבל כשאנחנו עוסקים בשם שהגויים קוראים לארץ הזאת, עולה השאלה איך אנחנו מתעתקים את השם הזה. וזו שאלה לשונית ולא פוליטית. לצורה פלשתינה יש רק אב מוליד אחד, ממשלת המנדט הבריטי. אין לזה שום שורשים אחרים. את השם הזה קבעו רומנטיקאים מקראיים. באותה תקופה, עדיין כתבו בספרי לימוד לפיזיקה יצחק ניוטון. חיפשו את השורש המקראי של השמות, וגם פה מצאו שורש מקראי של השם. השאלה בשנות ה־90 של המאה היא איך אנו מתעתקים שם שגויים קוראים לארץ ישראל. אם זה גוי ערבי, הוא קורא לזה פלסטין, ואם אני מתעתק שם ערבי, אני מתעתק אותו לפי הכללים הקבועים. למה לתת להם הילה מקראית ולשייך אותם לפלשתים?
ג׳ בירנבאום: אני חושב שדווקא כל הדיבורים האלה ״לא להפוך את זה לדבר
פוליטי״ הופכים את השאלה לשאלה פוליטית. השאלה היא פשוטה מאוד. קריין הרדיו שואל: ״איך אני צריך להגיד בחדשות? פַּלסטינים או פַלסטינים?״ עשר שנים לפחות, אולי אפילו חמש עשרה שנים, נהגו ברדיו להגות בפ״א רפה. קשה מאוד לשנות החלטה כזאת ולשגע את הציבור. כך היה כתוב בכל המסמכים של האקדמיה; כך הורתה שושנה בהט בלשוננו לעם, על דעת חברי האקדמיה.
האקדמיה יכולה לשנות את ההחלטה, אבל היא צריכה לדעת שזה שינוי קביעה,
שינוי של דבר שהורינו במשך שנים. אני חושב שאי אפשר לשנות החלטה כזאת בלי
נימוקים כבדי משקל.
ש׳ אירמאי: אין שום החלטה רשמית כזאת!
מ׳ בר־אשר: סליחה, הא׳ אירמאי, לא נאמר שהייתה החלטה. התפרסמה רשימה
בלשוננו לעם, והדברים היו בחינת מנהג מהלך.
ג׳ בירנבאום: שום חבר אקדמיה לא התנגד לה ולא אמר שזו החלטה לא נכונה.
א׳ פורת: אני חושב שאנחנו מיתממים ועושים את עצמנו לא יודעים ולא מבינים למה הכוונה. אנחנו רק רוצים לדעת איך הערבים קוראים לעצמם, ואיך הם קוראים לארץ שהם חושבים שבסופו של דבר תהיה המדינה שלהם.
כשהקריין שואל, הוא לא שואל מפני שהוא רוצה לדעת איך קוראים לארץ ישראל
כולה; הוא שואל בשביל ישות מסוימת, שרוצה לדעת איך קוראים לעצמה. איך הוא
יגדיר, איך הוא יקרא את מה שיאסר ערפאת קורא לישות הזאת. אז מה אנחנו
מיתממים?
מ׳ אזר: אנחנו אומרים מצרים ולא מִצְר, ירדן ולא אֻרְדון.
אם מדברים על השם שהאנגלים, וכל העולם, קוראים לארץ הזאת כולה, ורוצים לתתלזה איזה תעתיק, אנחנו יכולים לאחוז בשם פלשתינה.
ש׳ מורג: פלשתינה היא ארץ ישראל.
א׳ פורת: אני מדבר על התעתיק. אבל מה הערבים קוראים לעצמם – וזאת השאלה,
ו
אין להתעלם ממנה – פלסטין !
מ׳ אזר: בין שנחליט פלשתינה או פלסטין צריך להחליט על הכתיב. כולנו מסכימים
שאומרים טורקיה, ואף על פי כן פעם היו כותבים בתי״ו ובכ״ף.
למה הדברים מכוונים? השם פלשתינה היה מקובל בפי יהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט לצד ארץ ישראל. אני יכול לקבל את השם הזה ולכתוב אותו בסמ״ך וטי״ת. אני לא חייב לקבל את השם כפי שהוא מבוטא בערבית דווקא. גם את שמות הארצות הערביות עצמן אינני מבטא כפי שהערבים מבטאים. יש מבטא עברי לשמות של כמה ארצות, והשם המקובל ביותר בעברית, שאיננו ארץ ישראל, הוא פַּלשתינה. אני מציע p ארצות, והשם המקובל יותר בעברית, שאיננו א
לכתוב אותו בסמ״ך וטי״ת, ואז יש לנו פַּלסטינאים. אנחנו יכולים לגזור נגזרים של השם הזה, לא על פי הערבית דווקא.

י׳ מנצור: גם אני רוצה לצדד בהצעה לדבר על פלסטין בפ״א דגושה, וזה לא מגוחך
כמו ההגייה פינלנד. בכל זאת המילה היא בעלת מסורת של שימוש בעברית. כשתהיה מדינה, נדבר על כך: בינתיים אנחנו יכולים להגות בפ״א דגושה.
ג׳ גולדנברג: הערבים אומרים פַלסטִין כשהם מדברים ערבית, ואומרים פַּלסטַיין
כשהם מדברים אנגלית. אין לזה לא פתרון בלשני, לא פתרון היסטורי ולא פתרון לאומי.
יש צורך בהחלטה שרירותית ותו לא. החלטה כזאת הייתי מפקיד בידי רשויות
הממשלה, לו היו מסכימים לקבל אותה, או בידי כל אדם פרטי. אם אנחנו צריכים
להחליט, נוכל להחליט מה שנחליט. לא יכולים כאן להיות נימוקים ממשיים לאחת מן האפשרויות.
מ׳ בר־אשר: יכולים להיות נימוקים סותרים.
ש׳ מורג: אני מציע לדחות את הדיון. הדבר חשוב מכדי שנדון בו בשלהי ישיבה
ביום חם.
מ׳ בר־אשר: רבותיי, יש לפנינו כמה הצעות: יש הצעה להסיר את השאלה מסדר
היום, יש הצעה להכריע היום, ויש הצעה לדחות את הדיון לישיבה הבאה של האקדמיה, שתתקיים בתחילת השנה הבאה.
נדמה לי שרוח הדיון היא שלא לסכם את הדיון בשלב זה. כך אני מפרש את הדברים, ואני דוחה אפוא את הדיון לישיבה אחרת.
[הערת העורך: ראה דיונים נוספים בסעיף זה בישיבה רי״ט, רכ״ד.]

פלסטין (המשך הדיון) – ישיבה רי"ט – נובמבר 1994

מ׳ בר־אשר: שאלת השם פלסטין הובאה לדיון בישיבת המליאה רי״ז, אך לא הגיעה
לכלל סיכום. מאז היו פניות רבות לאקדמיה בשאלה זו. לפניכם החלטת ועדת הדקדוק שהתקבלה ביום כ״ו באדר התשנ״ד, כפי שנמסרה בהודעתה למליאה:

השם פלסטין
א. השם פלסטין ייכתב בסמ״ך ובטי״ת (כך כתיבו של השם במדרש בראשית רבה ובמדרש איכה רבתי [לשוננו לעם כט, עט׳ 103], וכתיב זה מתאים גם לכללי התעתיק מערבית).
ב. האות פ״א תיכתב דגושה (והגייתה p). החלטה זו היא שינוי הקביעה המקובלת כיום באקדמיה וברשות השידור.


על ההצעות של הוועדה כבר הגיעו אליי ערעורים מחברים רבים. נפתח את הדיון
בדברי יושב ראש ועדת הדקדוק.
י׳ בלאו: במקורות הערביים השם בא כמעט תמיד בכסרה, כלומר בחיריק. המדקדק
יָקוּט מזכיר שקיימת גם הצורה בפתחה, אבל הצורה העיקרית היא כנראה בתנועת i. ההסבר לכך הוא, לפי דעתי, שהמילה באה מן השם פלשתים, ובערבית הספרותית אין שווא נע. במקום השווא באה תנועה, והתנועה הקלה ביותר היא הכסרה. אנחנו מכירים תהליך מעין זה, למשל, בצירוף يوم الأربعاء יום רביעי. האות מנוקדת בתנועת כסרה במקום שווא נע.
דעתי לגבי הפ״א הדגושה או הרפויה היא להתיר את שתי הצורות. מי שרוצה לבטא
את השם בפ״א רפה כמו בשם הערבי יוכל לעשות זאת, ומי שרוצה להחיל על השם את כללי העברית ולהסתמך על הימצאות השם במקורות העבריים יוכל גם הוא לנהוג כך. זו דעתי האישית, ואין זאת עמדת הוועדה.
מ׳ בר־אשר: הוועדה משום מה לא נתנה את דעתה על התנועה שאחר הפ״א.
י׳ בלאו: ההגייה המקובלת בעברית היא בפתח.
מ׳ בר־אשר: אם כן הוועדה מציעה להגות פ״א דגושה, אך יושב ראש הוועדה סבור
שאפשר להתיר גם פ״א רפה. אני פותח בזה את הדיון.
א׳ אמיר: ילידי תקופת המנדט זוכרים את המטבעות והבולים שהיה כתוב עליהם
פלשתינה ובסוגריים א״י. הבנק הארץ־ישראלי, שהפך אחר כך בנק לאומי, נקרא אז בנק אנגלו־פלשתינה. כך גם בשפות לועזיות אירופיות. הן הולכות בעקבות החידוש המקורי של הרומאים, שלקחו את השם פְּלֶשֶׁת ועשו ממנו פלשתינה.
אני יכול להיתלות באילן גדול, הישאם עבד אל־ראזק, ראש הפתח בחבל עזה. הבוקר האזנתי ברדיו לריאיון ממושך אתו, ובמשך כל הזמן הוא דיבר על הפלשׁתינאים. לא פלסטינים ולא פלסטינאים, אלא פלשׁתינאים. אחר כך דיברה מגישת המשדר כרמית גיא, והיא אמרה פלסטינים, בתוקף תפקידה כמקובל ברדיו. אבל כל מי שעבר את האולפנה של מכללת אנצאר ולמד עברית דוגל בפלשתינאים.
אין כל בסיס לטענה שעלינו לומר פלסטין מפני שהערבים עצמם אומרים כך בערבית.
אם נגרוס כך, נצטרך לנהוג באותה הדרך גם בצרפת ובספרד. הפרנצוזסים האלה,
שאנחנו קוראים להם צרפתים, אינם יודעים כלל מה זה צרפתים; וגם האספאניולס אינם יודעים שהם ספרדים. אם כן, מה שנהוג בעברית מחייב את העברית.
העלאת הגרסה פלסטין הייתה מעשה פוליטי מובהק, שהתחיל בו אורי אבנרי לפני
כעשרים שנה. הוא בא וטען: הפלסטינים אומרים כך, ואסור לנו לכפות עליהם את
מנהגינו. אבל אם כך, אנחנו צריכים לקרוא לירושלים אל־קודס, לשכם נבלוס וכן הלאה, עד בלי די. נצטרך לשנות את הליכות לשוננו בענייני הגאוגרפיה של הארץ הקדושה הזאת.
עלינו להסיר את העניין מעל הפרק, ולהישאר בשם פלשתינה, הנגזר מ-פְּלֶשֶׁת. אין
חשיבות רבה לשאלה אם הפ״א תיהגה דגושה או רפה. העיקר הוא שהכתיב יהיה בשי״ן ובתי״ו.
מ׳ בר־אשר: הדבר קצת משונה: אם עומדים על הקשר לשם פלשתים, אין מקום
לפ״א רפה.
י׳ בלאו: ההגייה [š] נראית כהגייה על פי הכתיב (spelling pronunciation). הלוא לרומאים וליוונים לא הייתה שי"ן והם הגו [s]. מי שכותב את המילה באות שי״ן מתכוון מן הסתם לשי"ן שמאלית. ההגייה [š] היא תוצאה של הכתיב הזה, כמו הקריאה קמשׁונים במקום קמשׂונים שבנוסח המדויק (משלי כד, לא). אני מפקפק אם טוב הדבר להשאיר את הכתיב באות שי״ן, שהרי יש בו הטעיה לקורא; אולי מוטב לכתוב בסמ״ך. אני מהרהר בקול רם; אינני אומר דברים נחרצים.
ע׳ אורנן: מקובל בידנו: כאשר יש גם שם עברי וגם לועזי – העברי עדיף. המילה פלסטינה מצויה בעברית של מאות השנים האחרונות, בדיוק במובן הזה, כשמו של חבל הארץ הזה. שאלת מקומו של הגבול המדויק איננה חשובה.
אני רוצה לקרוא לכם קטע משנת 1838, בספר קורא הדורות מאת שלום קורא:
״הארץ אשר ישבו עליה יהודים בימי שנותם, הנקראת אצלנו ארץ
ישראל, והעמים קראו לה פלסטני… [ובהערה:] על שם פלשת או
פלשתים, היא האומה הידועה אשר גברו ידיהם שמה וכיוצא בזה. והנה
היוונים הראשונים בבואם מן הים אל ארץ כנען, פגעו לראשונה
בפלשתים השוכנים על אורך שפת הים, ולפנימית הארץ לא באו עוד,
וקראו כל הארץ על שם הפלשתים אשר ידעו״.

את המילה פלסטני הוא כותב בסמ״ך, מפני שהתעתיק היווני כך הוא.
יש דבר דומה לזה בלשוננו המודרנית. יש אצלי רשימה הנקראת ״קידוד שמות של ארצות״, והיא נערכה בהתייעצות עם האקדמיה ללשון העברית. יש שם מקום אחד שבאנגלית ובשפות אירופה הוא נקרא Sahara, והנה, איך הם כותבים את זה בעברית? סחרה, בחי״ת. הם מעמידים את הביטוי על חזקתו, ואינם הולכים על פי ההיגוי.
קטע אחר שראיתי, אספר עליו בעל פה: אמו של איתמר בן אב״י מספרת שהוא לא אבה לקרוא לארצו בשם ארץ ישראל וגם לא פלשתינה כפי שהיה נהוג, אלא בשם יהודה. אין שום ספק שבמשך דורות על דורות המילה פלשׂתינה שימשה בעברית בכל מקום, ולא ייתכן שנשנה זאת מטעמים שאינם לשוניים ואינם בלשניים.
אהרן אמיר הזכיר את צרפת וספרד, ואפשר להוסיף עליהם את יוון. אבל יותר מעניין ויותר קרוב אלינו: אנחנו עומדים בפני חוזה שלום עם לבנון. אולי נקרא לה לובנאן? ואולי נגיד אורדון? ואינשללה, באחד הימים יהיה לנו הסכם עם תימן ואז נחליף את שמה ונקרא לה ימן… אני מקווה שאורח המחשבה הזה לא יתקבל, ונבנה את הארץ הזאת, היושבת בשכנות לנו על האדמה שמישהו קרא לה אדמת מריבה, בשם העברי שלה.
ש׳ מורג: איזה ארץ?
ע׳ אורנן: המדינה שבשכנות לנו. המדינה הזאת תיקרא פלשׂתינה.
מ׳ בר־אשר: ואיך תכתוב את השם הזה?
ע׳ אורנן: בשי״ן ובתי״ו, כדרך שמקובל במסורת שלנו. ואל תשימו לב שבאיזה מדרש כתוב בסמ״ך ובטי״ת. זו שאיבה ישירה מן היוונית, כשם שהם שאבו הרבה מילים מיוונית. זה לא צריך להיות מורה דרך שלנו בהחלטות שאנחנו מקבלים היום.
ש׳ מורג: אי אפשר להתעלם מן העובדה שאנחנו עומדים בפני הכרעה פוליטית. השם פלסטינה שימש בתקופת המנדט במשמעות זהה לארץ ישראל בגבולותיה המנדטוריים. אסור לשכוח זאת.
אם אנחנו קובעים עכשיו את השם פלסטינה, אנחנו נותנים גושפנקה לשטחים שמיועדים להיות שטחי האוטונומיה. מה יהיה בגורלם אין אנחנו יודעים, אבל אסור לנו להמשיך את השימוש של תקופת המנדט.
השימוש של תקופת המנדט הוא מאוחר לשימוש של הכתבים שהזכיר אורנן, שאין בהם שום התייחסות פוליטית. אנחנו עומדים בפני הכרעה פוליטית חשובה. אסור לנו לקבוע כאן שום עמדה. ולכן אני מציע שנבחר באחת משתי דרכים: או שכלל לא נקבל החלטה, או שנדחה מכול וכול את השם פלסטינה, שהיא ארץ ישראל בגבולותיה המנדטוריים, ובשום פנים איננה זהה לאותה יחידה שתקום, תהא מהותה אשר תהא.
מ׳ בר־אשר: לפני שאתן את רשות הדיבור למזכיר המדעי של האקדמיה, הד״ר גבריאל בירנבאום, אני מברך אותו על כך שזכה לאחרונה לתואר ׳דוקטור׳ על עבודתו ׳פרקים בתורת ההגה והצורות של לשון המשנה על פי קטעי גניזה׳.

ג׳ בירנבאום: אני מודה לכם על ברכתכם.
אני תמה על דברי הא׳ אמיר שההחלטה להגיד פלסטין בפ״א רפה הייתה של אורי אבנרי וחבריו. אם כך הדבר, אנחנו צריכים לצרף להגדרת ״חבריו״ את מאיר מדן ואת שושנה בהט. מבחינה פוליטית הם היו רחוקים ממנו כרחוק מזרח ממערב, לפחות אחד מהם. ובכל זאת הם קבעו והורו במשך חמש עשרה שנה שיש לומר פלסטין, דווקא מסיבה דומה למה שאומר הא׳ מורג: אין אנחנו באים היום לקרוא שם חדש לארץ ישראל. אנחנו באים לקרוא שם למה שתושבי הארץ הערבים מדברים עליו, הן מה שיש עכשיו, הן מה שעשוי להיות בעתיד. אין שום סיבה שלא נהגה את השם הזה כפי שהם הוגים.
ויש עוד שיקול: גם חמש עשרה שנים של הגייה ברדיו קבעו עובדה לשונית, ואין זה מן הראוי לשנות אותה, אלא אם כן יש סיבות טובות במיוחד לכך. אני חושב שאין סיבות כאלה, ולכן אני מציע להשאיר פלסטין, פלסטינים, בפ״א רפה ובסמ״ך, לא כשם שלנו לארץ ישראל, אלא כשם הנהוג בפי הערבים לארץ ישראל או לחלק ממנה. אם תקום מדינה ערבית, יקראו לה פלסטין.
גב״ע צרפתי: מדבריהם של קודמיי עולה שיש פה שתי שאלות: האחת לשונית והאחת פוליטית. אני לא איש ציבור, אבל כבר ימים רבים התרעמתי בלבי על כך שאנחנו מדברים על פלסטינאים וישראליים. בשנות השלושים למדתי עברית עם פלסטינאים, מפני שפעם הפלסטינאים היו יהודים, שבאו מארץ ישראל ללמוד באוניברסיטאות באירופה. בזה שאנחנו מסכימים שהערבים היושבים כאן נקראים
פלסטינאים ואנחנו נקראים ישראלים, אנחנו מסכימים לזה שפלסטינה שייכת להם. זה משהו אבסורדי. היו צריכים לקרוא להם ערביי ארץ ישראל או ערביי פלסטין, אבל לא פלסטינאים. אבל זאת היא השאלה הפוליטית. ראש הממשלה רבין ושאר מי שעוסק בפוליטיקה הם שצריכים לתת את דעתם לדברים האלה.
א׳ חזן: תמהני עלינו שאנחנו מבקשים לקלקל ולהפריע לממשלה במדיניותה. עד כמה ששמעתי אין מדברים על מדינה פלסטינאית אלא על אוטונומיה. כל החלטה שלנו היא תקדים מיותר. מדוע לעסוק בשם של מדינה שהם מתכוונים להקים או שאנחנו מתכוונים כביכול להקים להם? בין כך ובין כך, הדבר הזה הוא עניין פוליטי ויש בו ריח פוליטי מכל צד. אין זה מתאים לאקדמיה לדון בו, ואני מציע להורידו מסדר היום. יאמר כל אחד כפי שירצה.
י׳ רצהבי: כשבאים לקבוע שם מבחינה לשונית, צריך להתחשב במקורות. מה שהיה בתקופת השלטון הבריטי, שלטון זר של כמה עשרות שנים, איננו צריך לבוא בחשבון. במקרא יש לנו פלשת ופלשתי, ובבראשית רבה יש פלסטין. אני מניח שהכתיב הזה
מייצג הגייה בפ״א רפה ובטי״ת נחצית. עלינו לבחור אחת משתי הצורות האלה: או שנאמר פלשתים כמו במקרא, או פלסטינים כמו שמקובל. כך ניחלץ מן הצרות הפוליטיות.

א׳ אמיר: כשבאו אנשי השלטון הבריטי לקבוע מטבע לדוברי העברית, הם הסתמכו על מה שראשוני המתיישבים דרשו בימי התורכים. שם גרסו כל הזמן: באים לפלשׁתינה או לסוריה־פלשׁתינה.
כנגד היקרות אחת שמצאנו במדרש בראשית רבא, שמענו מפי אורנן שיש הרבה מאוד מקרים אחרים בספרות הקודמת שכתוב בהם פלשתינה בשי״ן ובתי״ו.
מבחינתי, העיקר הוא הכתיב בשי״ן ובתי״ו בעקבות פלשת. אשר להגייה, אני מציע שנהיה חופשיים להגות שי״ן או סי״ן כרצון איש ואיש.
השאלה אינה מצטמצמת רק לשמה של הארץ, שרוצים להקציע אותה או לחתוך אותה. יש גם תושבים, והם מצויים גם בחיפה וביפו. הם טוענים עכשיו שהם פלשתינאים אזרחי ישראל.
ש׳ הראבן: אני מבקשת להוסיף לבלבול. יש מדינה שאנחנו קוראים לה פיליפינים. שמה המקורי הוא פּיליפינים. הגיית ההגה הראשון [f] היא שיבוש מערבי. מישהו חשב ששם המדינה קשור לשם פיליפּ… ומה התוצאה? בתוך תחום המדינה הם נקראים פּיליפינים, מחוץ לה הם נקראים פֿיליפינים, והכול אָתֵי שַׁפִּיר.
בלבול דומה יש גם בענייננו. אותו עם עצמו קורא לארגונו באנגלית PLO ולא FLO. הבלבול גדול מאוד, משום שהדברים כעת בהתהוותם הפוליטית, ולא רק הפוליטית.
אני מצטרפת להצעתו של הא׳ חזן להסיר את העניין מסדר היום. בעוד חמש שנים ניפגש שוב ונחליט.
א׳ אבנר: האם מישהו מציע כאן לקרוא לניוטון – יצחק ניוטון? עשו כך בימי ההשכלה, ואין אנו נוהגים כך. מאותו טעם שאינני מציע לכתוב את שמו הפרטי של ניוטון בצד״י ובחי״ת, אינני מציע לכתוב את השם פלסטינה בשי״ן ובתי״ו.
האטימולוגיה הפלשתית של השם פלסטינה אינה מעלה ואינה מורידה מצד צורת המילה בכתב ובדיבור בעברית בזמן הזה.
לא קיבלנו את השם הזה מן הפלשתים, אלא מן היוונית ומן הלטינית ואחר כך משפות אחרות שהושפעו מהן. בכל השפות האלו השם הוא תמיד פּלסטינה. במדרש פלסטינֵי, כנראה משום שהייתה שם האות אטה היוונית. אין שחר לכתיב ולהיגוי שנקבעו בישיבת הוועדה, פּלסטין. מצד אחד נו״ן סופית כמו במילה הערבית, ומצד שני פ״א דגושה. אי אפשר ללכת כשרגל אחת על המדרכה ורגל אחת על הכביש.
עניין אחר לגמרי הוא בשעה שאנו עוסקים בתעתיק של שם ערבי. במקרה כזה צריך להעתיק אותו כמות שהוא בערבית. למשל, העיתון שהתחיל להופיע עכשיו ברצועת עזה, שמו פִלסטין, בפ״א רפה ובחיריק. אם אני מדבר על השם הערבי של האמנה הפלסטינית, שם יש מקום לפ״א רפה.
הלכה למעשה, אני תומך בחברים שהציעו שלא נכריע בזה, מטעם פשוט: לכל הכרעה יהיה טעם לוואי מדיני, ואנחנו איננו מוסד מדיני. אם רשות השידור זקוקה לפסיקה, יש לרשות השידור מוסדות. יפסקו הם. אנו נאמר שיש שורשים לשוניים לכל הכתיבים וההיגויים האפשריים, פרט להגייה בפ״א רפה, שיש לה מקום רק בתעתיק של שם ערבי.

ג׳ גולדנברג: חבל לי על הזמן שבוזבז על הנושא הזה בישיבת הוועדה ועל הזמן שמבוזבז עליו כאן. אולי יש לפעמים הרגשה כאילו בקביעת צורתו של השם נקבע את עתיד המדינה, אבל אין לזה כל בסיס.
הגייתו של השם הזה בפי הערבים אינה אחידה, ומשתנה לפי השפה שבה הם מדברים. באנגלית הם הוגים בצורה אחת, וכשהם מדברים עברית שומעים מפיהם את הצורות השונות שהיהודים הוגים בהן את השם הזה. גם בפי מדינאינו ובפי כל העם שומעים היגויים מהיגויים שונים. הם תלויים בדורו של הדובר יותר משהם תלויים בניתוח ההיסטוריה של השם. אם השם הזה נהגה בצורה לא אחידה גם בפי הערבים וגם בפי היהודים, אינני יודע מדוע אנחנו צריכים לקבוע את
צורתו בהחלטה רשמית של האקדמיה.
א׳ יבין: לקראת הדיון הזה הוצפנו בחומר מכל מיני אנשים, וכולם מוצאים משמעות פוליטית בהחלטה. אחד הכותבים טוען כי ההגייה בפ״א רפה משמעה כינוי לעם שהוא אויב בלבד, לעומת הפ״א הדגושה המורה על רציפות היסטורית, על אחריות ועל יציבות ביחסים הנרקמים. אינני יודע אם הוא צודק או לא, אבל דבריו הם ראיה ברורה להשלכות הפוליטיות של הדיון הזה. לכן אני מצטרף לדעת האומרים שאין אנחנו צריכים להתערב בעניין הזה.
י׳ סמילנסקי: דעתי שאין להתחמק מלהביע דעה. השאלה קיימת, פונים אלינו מצדדים שונים, ואי אפשר להתחמק.
שמות כמו ספרד, צרפת ויוון הם שמות עתיקים והם עובדה לשונית. אין טעם לשנות אותם, עד כמה שהדבר הזה משונה ומוזר. אבל כאן עומד לפנינו דבר חדש, מדינה מתהווה. אנחנו לא נשנה את שמם, ולא נקבע אם הם קיימים או לא קיימים, ואם הם כאלה או אחרים. הם קיימים, הם קוראים לעצמם בשם, ואנחנו צריכים להביע את השם הזה במיטב האפשרות של התעתיק העברי בלי להתחמק.
מ״צ קדרי: גם אם לא נחליט החלטות מחייבות, אנחנו יכולים לקבוע כמה דברים שנראים לנו. למשל, אפשר לקבוע שבשום פנים לא תיקרא הישות שמדובר בה פלסטין או פּלסטין, אלא פלסטינה או פּלסטינה. זאת משום ששמות של מדינות שאין להם שמות קדומים מהמקורות העבריים, הם בעלי סיומת a והגויים מלעיל, כגון אנגלייה, גרמניה, נורווגיה ואלבניה.
קביעה אחרת צריכה להיות שאנחנו משתדלים להגות את השמות הלועזיים לפי הכללים העבריים ככל האפשר. פ״א בראש המילה היא דגושה, אלא אם כן יש איזו סיבה שתמנע זאת.
י׳ בן־טולילה: שוכנעתי מדבריו של הא׳ מורג, שאנחנו צריכים לקרוא לאותו העם, לאותו המדינה או לאותה הישות המתפתחת, בשם שהם קוראים לעצמם, ועל כן נדמה לי שהיה ראוי לקרוא להם פלסטינים.

אני רוצה להביא מעין ראיה לכך שהנטייה הספונטנית שלנו היא לקרוא את השם הזה בפ״א רפה ולא בפ״א דגושה: ראשי התיבות אש״ף נקראים בפ״א רפה, וזאת לעומת ראשי תיבות כגון רס״פּ שהפ״א הדגושה בהם מציינת את המילה פלוגתי.
י׳ מנצור: לא ברור לי מדוע מתייראים אנו שמא יש בקביעותינו נגיעה כלשהי לעניינים פוליטיים. לדעתי, אין כאן שום עניין פוליטי. פעמים רבות רואה אני בעיתון הארץ את המילה פלשתינאים בשׂי״ן ובתי״ו, ואיש לא בא בטענות.
לפני זמן מה שודרה בטלוויזיה שיחה בין יהודי ופלסטיני: האחד דיבר על פלסטינים, והשני ענה לו ודיבר על פּלסטינאים. לא נראה לי שאם נדבר על פּלסטינאים, יחשבו שאנחנו רוצים לגזול מהם את המדינה. ההגייה הראויה בעברית היא בפ״א דגושה, וכך יש לנהוג.
ש׳ מורג: אני מציע להכריע תחילה אם אנחנו מקבלים החלטה. אם נחליט בחיוב, יש להצביע תחילה על שאלת פלסטין או פלסטינה, ואחר כך על שם התואר.
ש׳ אירמאי: האקדמיה איננה כנסת. אין כאן מקום לדיונים מנקודת ראות פוליטית. אנחנו צריכים לדון בבעיה לשונית טהורה. הבה נסתכל איך קראנו לארצות שונות. למשל, אנחנו מדברים על פיליפינים בפ״א רפה בראש המילה, ובכך שמרנו את הצורה האירופית שיש בה ph, אם כי אנשי הארץ הזאת קוראים לה פּיליפינאס. פולסקה נקראת בעברית פולניה, סווֹמי – פינלד, ודויטשלנד זה גרמניה. כל אלה שמות קיימים, שלא נוצרו באקדמיה או בוועד הלשון, אלא בפי העם.
אשר לשמות חדשים של מדינות חדשות שקמו בשנים האחרונות: הנוהג שלנו ושל משרד החוץ הוא ללכת על פי תקן של שמות ארצות, שאף לו יש תוקף של חוק, והוא קובע כי כותבים את השמות כפי שבני אותו העם מבטאים אותם. כך, למשל, נהגנו לומר בלוֹרוּסיה; אבל בני המקום קוראים לארצם בלָרוּס, ולכן בתקן הרשמי כתוב בלָרוּס ולא בלורוסיה. הוא הדין בשמות פרו ואקוודור, ובמדינות אחרות שקמו באפריקה ובמקומות שונים בעולם.
נשאלנו שאלה איך לקרוא לאותה ישות שקוראת לעצמה בשפתה פַלסטין, ותושביה נקראים בפינו, באופן היסטורי, פּלסטינאים. אני תומך בהצעה המתוקנת של הוועדה, שיישאר השם פלסטין בפ״א רפה, כפי שהם קוראים לעצמם, אבל יוּתר גם להגותו בפ״א דגושה, כדי שנוכל להמשיך לומר פּלסטינאים. אני חושב שאין טעם לטמון את ראשנו בחול ולדחות את הדיון. החלטה כזאת תביא להיווצרות השם בצורה פראית, שתהיה, אולי, פסולה מנקודת ראות לשונית. אין אנו יודעים מה יעשו הגופים השונים בלי החלטה שלנו.
ע׳ אורנן: ההצעה להסיר את השאלה מסדר היום פירושה להשאיר ברדיו ובטלוויזיה את הצורה בפ״א רפה. אין זאת דרך הוגנת לקבוע קביעה באמתלה שכאילו מסירים מסדר היום. הכול כבר ייפתר כביכול מעצמו… דברים לא נפתרים מעצמם, אנשים פותרים אותם. תפקידנו להיות מחליטי ההחלטות, ולא לברוח מהחלטות. אינני יודע מה יהיו התוצאות, אבל ברור שעלינו להחליט.
בניגוד לדברי הא׳ סמילנסקי, השם פלשׂתינה אינו דבר חדש. הוא מצוי אצלנו כבר כמאתיים שנה. הכתיב בשׂי״ן מעיד מה אנשים חשבו על השם הזה, אבל זה אינו חשוב. עובדה היא שחבל הארץ הזה נקרא כך בלשוננו. רבים זוכרים בוודאי את השיר ״טיטינה הוי טיטינה, ניסע לפלשׂתינה״. אני זוכר אותו מילדותי; זה חלק מההוויה שלנו.
השאלה הפוליטית צריכה לסור מאתנו. אין אנחנו צריכים להגיד בהיחבא דברים שעלולים להתפרש פירוש פוליטי.
דרך אגב, אשיב לא׳ מורג ואומר כי מדינות משנות גבולות. פולין שלפני מלחמת העולם השנייה איננה שווה בגבולותיה לזו שאחריה, והוא הדין לגרמניה. מדינות משנות את מקומן, אבל השמות נשארים. אזכיר לכם שהייתה החלטה של האומות המאוחדות בשנת 1947 על חלוקת הארץ הזאת, פלשׂתינה, ואף אחד לא נתן את דעתו לשאלה איך ייקרא כל אחד מן החלקים.
א׳ אמיר: מציעים פה שנסיר את ההחלטה מסדר היום, והא׳ אבנר מציע שמוסדות הרדיו יחליטו מה שיחליטו. אבל ׳מוסדות הרדיו׳ הם ועדת הלשון של רשות השידור, ובראשה עומד הא׳ אבנר עצמו כשלוחה של האקדמיה…
א׳ אבנר: לא התכוונתי לוועדה זו; התכוונתי לוועד המנהל.
א׳ אמיר: אין אנחנו עוסקים בפוליטיקה, אלא בלשון: אבל גם בלשון הזאת יש דברים שהם ציפור הנפש. אומרים בעברית יוון וספרד, צרפת, סין והודו: אבל כשמגיעים לפלשתינה טוענים שיש לומר פלסטין מפני שהערבים רוצים כך. מסתבר שאין הדבר נכון, הם מדברים בלשוננו כפי שהם שומעים, פעם כך ופעם כך.
מ׳ אזר: אני רוצה להזכיר לנוכחים שהדיון צריך להתמקד בשמו של העם ולא בשם הארץ. המדינה אינה קיימת כיום, ועל כן אין אנחנו צריכים להחליט אם קוראים לישות הזאת פלסטין או פלסטינה. אבל אנחנו צריכים לענות על השאלה כיצד יש לקרוא לבני האדם הקוראים לעצמם בעברית פלסטינים. האם נקרא להם כפי שהם קוראים לעצמם בערבית, או כפי שנהגנו לקרוא להם בעברית.
אני מציע שנמשיך ונקרא לבני העם הזה באותו שם שדוברי העברית קראו להם, פלסטינאים. אשר לשאלת הכתיב, אני עצמי מעדיף שהשם ייכתב בסמ״ך ובטי״ת, כשם שאת השם טורקיה אנו רואים יותר ויותר כתוב בטי״ת ובקו״ף. מוטב לסלק מן השם פלסטינה את אותה אסוציאציה של הפלשתים. השם העברי פּלסטינה הוא בעצם הגייה עברית של השם הלטיני או הצרפתי פלסטין. בעברית פלסטין הופך לפלסטינה, בפ״א דגושה כמובן, והכתיב על פי כללי התעתיק יהיה בסמ״ך ובטי״ת.
בייחוד יש להתנגד לצורת הכלאיים פּלסטין: או פלסטין בפ״א רפה כמו בהגייה הערבית, או פלסטינה בפ״א דגושה בהגייה עברית ובתעתיק המקובל עלינו. אני מעדיף את האפשרות השנייה.
מ׳ בר־אשר: אם כן, אתה מציע להניח לשאלת פלסטינה, ולטפל רק בפלסטינאים.

מ׳ אזר: נכון, זה יותר חשוב בעיניי.
ז' בן־חיים: לפני שאנו באים לפתור את בעיית הפ״א הדגושה והפ״א הרפה בשמות זרים, רציתי להזכיר שטרם פתרנו אותה בשמות עבריים. לדעתי, מוטב שלא נחשוש ונקבע את צורתם של השמות השאולים על דרך העברית: פּילהרמוניה, פּילולוגיה, הפּילולוגיה. בדרך זאת יימנעו בעיות הקשורות לה״א הידיעה.
מ׳ בר־אשר: הגענו לשלב ההחלטות. יש הצעה להסיר את הנושא – לאחר שדנו בו – מסדר היום.
ש׳ מורג: אני הצעתי זאת, ועכשיו אני חוזר בי. מוטב שנחליט.
מ׳ בר־אשר: ובכל זאת, לפחות שלושה חברים אחרים הצטרפו להצעה, ועל כן נצביע עליה. כמובן, לא נוכל למחוק את העובדה שכבר התקיים כאן דיון, ומה שנאמר יירשם ויעמוד לפנינו ביום פקדנו.

ה צ ב ע ה
בעד הסרת הנושא מסדר היום – 9
בעד קיום הדיון – 14

מ׳ בר־אשר: נמשיך אפוא בדיון. עלתה ההצעה לדון היום רק בשם התואר ולא בשם העצם, ואני מעמיד אותה להצבעה.

ה צ ב ע ה
בעד ההצעה לדון בשם התואר בלבד – 10
בעד ההצעה לדון דיון כולל – 10

מ׳ בר־אשר: השאלה לא הוכרעה, ואני מנצל את זכותי כיושב ראש וקובע שנדון בשם התואר בלבד. אם תוכרע השאלה הזאת ישתמע ממנה משהו גם על שם העצם.
אם כן, שלוש הצעות עומדות לפנינו בעניין ההגייה: פלסטיני בפ"א רפה, פלסטינאי בפ"א רפה, וגם פלסטינאי בפ"א דגושה.

ש׳ אירמאי: אנחנו נוהגים בדרך כלל להשתמש בהוספת יו״ד כדי להפוך שם של מקום המסתיים בתנועה לשם תואר. אומרים אמריקה ואמריקאי, מרוקו ומרוקאי או מרוקני.
י׳ בלאו: השאלה אם שם התואר הוא פלסטינאי או פלסטיני היא שאלה כללית. היא עולה, למשל, גם בשם אמריקה: האם יש לומר אמריקני, אמריקאי, או שמא אמריקי?

מ׳ בר־אשר: האנשים שמציעים פלסטינאי יש להם גם הצעת כתיב ברורה. הם מתכוונים לכתיב בשׂי״ן ובתי״ו, לפחות חלק מהם. מי שמציע פלסטיני, מציע לכתוב בסמ״ך ובטי״ת.
אני רוצה לנסות למזג את שאלת ההגייה עם שאלת הכתיב, ולהעמיד להצבעה הצעות כוללות המתייחסות לשני הדברים.
א׳ אבנר: אין קשר הכרחי בין השאלות. אני מציע להפריד את הדיון על ההגייה מן הדיון על הכתיב.
ד׳ טנא: אני מציע לפרק את הדיון לגורמים: נדון תחילה ברישה של השם: האם הפ״א רפה או דגושה, ואחר כך נדון בסיפה, היינו בסיומת.
מ׳ בר־אשר: אם זה רצון החברים, אני מקבל את ההצעה. יש לנו שתי הצעות התומכות בפ״א רפה והצעה אחת התומכת בפ״א דגושה. כאן עומדת הערתו של הא׳ בן־חיים, שבעצם השאלה הזאת היא שאלה פרטית המשתלבת בבעיה כללית של הגיית מילים לועזיות בעברית, כגון פיזיקה ודומותיה.
ע׳ אורנן: נכון שיש שאלה כללית, אבל הדיון שלנו אינו שייך לשאלה זו. המילה פלסטינה מצויה בעברית בדורות האחרונים ללא שום ספק, והיא תמיד נהגתה בפ״א דגושה.
מ׳ בר־אשר: אני רואה שמספר ההצעות הוא כמעט כמספר המציעים. אני מקבל את ההצעה להצביע בנפרד על כל פרט מן המכלול, ונתחיל בשאלת הפ״א הדגושה והפ״א הרפה. התומכים בפ״א הדגושה נאחזים בעברית ובמסורת לשון מאוששת של כחמישים שנה. כנגדם, הנאחזים בפ״א הרפה מדמים שהם מדברים ערבית בשינוי מה. אני חושב שאלה עיקרי הנימוקים. וכנגד שתי ההצעות האלה עומדת הצעתו של הא׳ בלאו שלא להכריע ולהתיר את שתי הצורות.

ה צ ב ע ה
בעד פ"א דגושה – 15
בעד פ"א רפה – 5
בעד ההצעה להתיר את שתי הצורות – 6

מ' בר-אשר: נמצאנו מחליטים על הגיית פ״א דגושה.
י׳ בלאו: אני מבקש לשאול מה יהיה דינה של הפ״א הדגושה אחרי וי״ו החיבור. האם דינה כשם עברי, שיש לרפות אותו, או כשם לועזי כמו פראג?

מ׳ בר־אשר: ההכרעה להגות בפ״א דגושה הושפעה ממנהגם של הערבים להגות כך בשפות הלעז, ועל כן לדעתי השם הזה ייחשב כשם שאול מלעז. הפ״א הדגושה לא תשתנה.
עכשיו צריכים אנחנו להחליט אם נבחר בצורה פלסטיני או פלסטינאי. יש הצעה לקיים את שתיהן כחלופות, ויש הצעה לברור בין שתיהן.
גב״ע צרפתי: שתי החלופות משאירות מקום לגיוון במשמעות. אנחנו מבדילים בין אקדמי לאקדמאי. באותו אופן אפשר לקבוע שהאדם הוא פלסטינאי והתוצרת פלסטינית.
ג׳ גולדנברג: שאלת התואר הכללי כלל לא נדונה כאן. מי שתומך בצורה פלסטינאים התכוון רק לאנשים.
א׳ אבנר: אני מציע שנצביע קודם כול בשאלה אם להכריע בין שתי האלטרנטיבות או להתיר את שתיהן.

ה צ ב ע ה
בעד הכרעה בין שתי הצורות – 10
בעד ההצעה שלא להכריע בין שתי הצורות – 11

הוחלט שלא להכריע בין הצורות פלסטיני, פלסטינאי.

מ׳ בר־אשר: השאלה שנותרה להכרעה היא שאלת הכתיב. הצורות פלסטיני ופלסטינאי, שהחלטנו זה עתה לקיים את שתיהן – האם ייכתבו בשי״ן ובתי״ו או בסמ״ך ובטי״ת.

ה צ ב ע ה
בעד כתיבה בשׂי"ן ובתי"ו – 7
בעד כתיבה בסמ״ך ובטי״ת – 13

הוחלט לכתוב פלסטיני ופלסטינאי בסמ״ך ובטי״ת.

ש׳ מורג: קיבלנו למעשה מצב מוזר מאוד. בעניין ההגייה אנחנו נותנים אפשרות של הבחנה, ואילו בעניין הכתיב אנחנו מתירים רק צורה אחת.
מ׳ בר־אשר: שתי הצורות שהכרענו להתירן בהגייה, הן שתי צורות מורשות מצד העברית. אינני רואה אפוא סתירה בהחלטות שהתקבלו.
[הערת העורך: ראה דיון נוס ף בסעיף זה בישיבה רכ״ד.]

הצורות פלשתינאי ופלסטיני (דיון חוזר) – ישיבה רכ"ד – 1995

מ׳ בר־אשר: בישיבות רי״ז ורי״ט נדונו שאלות הקשורות בכתיבו ובהגייתו של השם פלסטין והשמות הנגזרים ממנו. הא׳ אורנן ואזר פנו לנשיאות בבקשה לקיים דיון חוזר.
חברים נוספים תמכו בבקשה זו, והיא נתמכת בידי חמישה חברים. לפיכך העמדנו את הנושא לדיון, כנדרש על פי התקנון.
ראשית, אני מבקש את הא׳ בירנבאום להזכיר למליאה את ההחלטות שנתקבלו בסוגיה הזאת.
ג׳ בירנבאום: ההחלטה הייתה שהגיית השם פלסטין תהיה בפ״א דגושה. הוחלט גם כי הכתיב יהיה בסמ״ך ובטי״ת, וכי תותר גם הצורה פלסטינים וגם הצורה פלסטינאים.
ע׳ אורנן: אין זו בקשה לדיון חוזר; ביקשנו רק לפרש את ההחלטה כמשמעה. הוחלט שלא לדבר על השאלה פלסטין או פלסטינה, וכל עוד לא נאסרה אחת מן הצורות האלה הרי היא מותרת. משום כך ההחלטה שנתקבלה ביחס לפלסטינאים ולפלסטינים איננה נוגעת למי שרוצה לבנות שם תואר מהמילה פלשתינה, כפי שהיא מקובלת בעברית דורות רבים.
על האקדמיה לתת את דעתה לשאלה של החוק הדקדוקי בעברית. איך נגזר תואר משם עצם? בדרך הפשוטה אפשר לומר ששמות המסתיימים בתנועת a, בייחוד שמות מקומות וארצות, מוסיפים להם את הסיומת אִי, כגון ארגנטינה-ארגנטינאי, חולדה-חולדאי, חיפה-חיפאי. הצורה פלשתינאי גזורה כחוק, כדרך הדקדוק, מהמילה פלשתינה, שהיא מילה מותרת לכל הדעות. אני מקווה שאיש לא ינסה להעלים אותה.
מ׳ בר־אשר: לפי בקשתם של חברים אחרים באותה מליאה, הוחלט לא לדון בשם הישות או המדינה לעת הזאת. אזכיר שהדיון היה קצת טעון, ועל כן הוחלט לדון רק בשם התואר ולא בשם העצם.
ההחלטה התמקדה בשאלה אם לומר פּלסטיני בפ״א קשה או פלסטיני בפ״א רכה, והאקדמיה החליטה: בפ״א קשה. אחר כך הוחלט שכותבים בסמ״ך וטי״ת דווקא, וגם הוחלט שאפשר להגיד גם פלסטיני וגם פלסטינאי, זה מה שהוחלט.
אני שואל אפוא את הא׳ אורנן אם כוונתו לשלול את התואר פלסטיני.
ע׳ אורנן: לא, מי שרוצה לבחור בפלסטיני יוכל להיסמך על החלטת האקדמיה. אולם הצורה פלשתינאי בשי״ן ותי״ו אפשרית גם היא. פלשתינה בשי״ן ותי״ו קיימת, ולכן גם התואר הנגזר ממנה, אי אפשר להכחידו מתחת לשוננו.
מ׳ בר־אשר: ההחלטה הייתה לכתוב פלסטיני או פלסטינאי בסמ״ך ובטי״ת, והיה בה משום התוויית כיוון גם לגבי שם העצם, אף על פי שהוצאנו סוגיה זו מן הדיון.
הטענה שקיום השם פלשתינה מכשיר ממילא את הצורה פלשתינאים בשׂי״ן ותי״ו, משמעה שאנחנו מקבלים החלטה ומבטלים אותה ממנה ובה. כך אני מפרש. אולם משניתנה הרשות למפרש, יבוא ויפרש. והמפרש הוא המליאה.
בינתיים גם קיבלנו, כידוע לכם, מכתב מקרייני קול ישראל. סברנו כי הקריינים יקבלו את הדין, אולם הם כותבים במכתבם שקשה להם לקבל את הפ״א הקשה. וחתומים על המכתב למעלה מעשרים מטובי הקריינים.
אני פותח אפוא מחדש את הדיון בסוגיה.
א׳ אבנר: קודם כול אני מציע להתעלם ממכתבם של הקריינים. דרכם של קריינים שאין הם אוהבים שינוי בהרגלים, ובצדק. אבל אנחנו צריכים לדון לגופו של עניין: אם צריך לשנות החלטה נשנה אותה, ואם לא, לא נשנה.
לגופו של עניין, אני עדיין סבור שמי שמכניס את המילה פלשת לתוך פלסטינה עושה מעשה נואל. אין לזה שום שייכות לפלשתים, והאטימולוגיה איננה שייכת לענייננו. המילה הזאת נכנסה לעברית וגם לערבית מן היוונית, וביוונית כבר אין פלשת. במדרש מצוי הכתיב בסמ״ך ובטי״ת, וכך יש לכתוב את המילה.
ובכל זאת שיניתי את דעתי מאז הדיון הקודם: הגעתי לכלל מסקנה שמי שתמך בדעתי ומי שהתנגד לה עשה זאת לא מטעמים לשוניים, אלא מטעמים פוליטיים. אם כן אני מציע שהאקדמיה לא תתערב בוויכוח הזה. יכתוב כל איש כרצונו, יבטא כרצונו, ושלום על ישראל.
מ״צ קדרי: החוק הדקדוקי שסמך עליו הא׳ אורנן אינו חוק. שם התואר הנגזר מאוגנדה הוא אוגנדי, ומגינאה – גינאי. ויש עוד עשרות שמות של ארצות המסתיימים בתנועת a ושם התואר הנגזר מהם אין בו אִי.
הערה אחרת לעניין זה: אתה מבטא את המילה פלשתינאי במלעיל. זו מניין לך? אולי יש להגותה במלרע?
א׳ טריינין: לא הייתי בדיון הקודם, ואני שואל מה טעם הוחלט לבטל את השימוש המקובל בלשון, ולקבוע שיש לומר פּלסטיני בפ״א דגושה?
מ׳ בר־אשר: הנימוק העיקרי היה שהשם פּלסטינה קיים כבר מדורות. טענה נוספת הייתה שאין להיתלות בערבים ולומר שהם משתמשים תמיד רק בפ״א רפה, שהרי הם משתמשים באות P בשפות לעז, כגון בצירוף PLO.
אזכיר גם כי ההחלטה התקבלה ברוב דעות, ולא פה אחד. היו שסברו שכדאי להמשיך לקיים את הפ״א הרפה. עכשיו העניין נפתח לדיון. שמענו הצעה שהאקדמיה לא תתערב כלל, ואפשר להתייחס גם אליה.
ז׳ בן־חיים: בבתי הספר מלמדים שיש בעברית כמה צורות של כינוי הייחוס. יש שמוסיפים לשם תנועת i, כגון שולחן-שולחני; יש שמוסיפים ai, כגון חשמל-חשמלאי.
עלתה כאן השאלה מה יהיה הכינוי בשמות המסתיימים בתנועת a. אני רוצה לשאול את השאלה באופן רחב יותר: מה דינו של כינוי אחרי כל תנועה?
במקרא יש צורות שונות: מן השם שילֹה נגזר שילוני, כלומר נוסף הצורן -נִי. היום אנו אומרים אמריקאי, ויש חושבים שהצורה אמריקני היא על דרך הלעז. יש שמות ערים בעולם המסתיימים בתנועת o, כגון טוקיו. מה שם נקרא לאיש טוקיו? טוקיואי, טוקיָאי, ואולי טוקְיִי? לאיש ברלין רגילים לקרוא ברלינאי, כלומר בתוספת a'i.
השאלה אינה יכולה להידון בהקשר של שם אחד, פלשתינה. יש לדון בה בכללותה.
מ׳ בר־אשר: אני מסכים לדבריו של הא׳ בן־חיים כי זו שאלה כללית בלשון, וראוי שתידון בהיקפה הכולל בוועדת הדקדוק. על כן אני מבקש שהדיון יחזור למסלולו הנכון. בפתיחת הדיון הוצגה השאלה אם להגות פ״א דגושה או רפה, ואם לקיים את החלטת האקדמיה לכתוב בסמ״ך ובטי״ת ולא בשי״ן ובתי״ו.
מ׳ אזר: אני סבור שההחלטה שנתקבלה הייתה ההחלטה הטובה ביותר שאפשר היה לקבל בעניין הזה. פלסטיני בפ״א דגושה היא הדרך העברית הראשית, ואין לנו שום סיבה שבעולם לשנות אותה. הטענה שמבטאים אחרת את המילה הזאת בערבית איננה טענה: ברגע שהם יחליטו לרשום באנגלית, במסמך רשמי שלהם, פלשתיני ב-f נצטרך לשנות גם את ההגייה בעברית, כמו שהסינים שינו כנראה את התעתיק באנגלית של שם בירתם מפקין לביג׳ין.
כל זמן שהשם לא נקבע, והוא קיים במסורות שונות – במסורת הערבית ובמסורת הבריטית והאירופית – עלינו לקיים את המסורת העברית הנוהגת כיום, שכפי שנתברר קיימת כבר במדרשים קדומים למדיי. השם נכתב שם באותיות סמ״ך וטי״ת, ונראה שהגו אותו בפ״א דגושה, כפי שביטאו אותו הרומאים.
כשרושמים את השם בשׂי״ן ותי״ו, הדבר מדגיש את הקשר האטימולוגי לפלשתים, וייתכן שזה יכול להעליב מישהו. זה שיקול נוסף לכתוב דווקא בסמ״ך ובטי״ת.
ובכל זאת, מטעמים לגליסטיים טהורים, הצטרפתי לטענה שמותר לרשום בכתיבה פלשׂתינאי. אם האקדמיה מחליטה על צורה עברית, ומול ההחלטה קיימת מכבר צורה עברית במקורות – כל עוד לא הוחלט במפורש שלא להשתמש בצורה זו רשאי כל אחד לכתוב כפי שהוא מוצא במקורות. במקורות שלנו יש פלשתינה בשׂי״ן ותי״ו, וממילא מותר לכתוב פלשתינאי, כל זמן שלא התקבלה החלטה אחרת.
י׳ רצהבי: יש להביא בחשבון שהשם פּלשתינה בפ״א דגושה הוא תולדה של שלטון המנדט, והגורם שהשפיע כאן היה ההגייה באנגלית. אולם אם נקבע פ״א דגושה, הרי הערבים, שאינם הוגים פ״א, יהגו בָּלסטין…
יש כאן שיקול נוסף: שמות רבים של כפרים ערביים משמרים שמות עבריים מקוריים, כגון ענתא (ענתות). ובכל זאת אין אנחנו קוראים להם בשם העברי המקורי, אלא בשם הערבי. יש לשמור על ההגייה המקובלת בפי העם, בפ״א רפה.
א׳ חזן: זכור לטוב אפרים קישון, שהעלה ברשימתו ״העולה היורד לחיינו״ את השאלה איך לומר ״הדיו שלי״ – דיואי, דיויִי, דיונִי או דיותִי. אני חושב שכל הצורות המהלכות בלשון הן כשרות ונכונות: אמריקאי או אמריקני, חיפאי או חיפתי.
אשר למכתב של הקריינים, אינני סבור כמו הא׳ אבנר. הקריינים הם הסוכנים של האקדמיה: הם המביאים את ההחלטות שלנו לידי מימוש, והקהל שומע את החלטותינו דרך פיהם. אם הם מבקשים מאתנו דבר־מה, עלינו לשקול אותו בכובד ראש. יש לנו עניין לשמור על המוטיבציה שלהם, ולדאוג לכך שהם יקראו על פי החלטותינו מתוך רצון, כפי שרבים מהם עושים עד היום.
אשר לשאלה המהותית, בדיון הקודם הייתי מן המבקשים שלא לדון בשאלה. אפילו ננסה לדון בצורה התמימה ביותר, לא נוכל להימנע מכניסה לתחום הפוליטי: הא׳ אזר אומר שהדבר תלוי בהחלטת הערבים. ומי מן הערבים? הרשות הפלשתינאית? אלה שאתה מכיר בהם? מוטב שלא נתערב בשאלה. מי שהוגה בפ״א רפה, כדברי הא׳ רצהבי, ימשיך בהגייתו: מי שכותב את השם בשי״ן ובתי״ו יוכל לנהוג כך, ומי שכותב בסמ״ך ובטי״ת יוכל לנהוג כך.
ג׳ בירנבאום: אני מסכים עם הא׳ אזר שלא אסרנו לומר פלסטינאי: אבל במפורש אסרנו לכתוב את השם הזה בשי״ן ובתי״ו. זו הייתה ההחלטה, בין שהיא טובה ובין שאינה טובה. אם רוצים להתיר גם כתיבה בשי״ן ובתי״ו, לפי הנימוקים של הא׳ אורנן, הדבר אפשרי: צריך לדעת שלא זאת הייתה ההחלטה, אבל יש בידינו לשנותה.
בעניין הסיומת לייחוס אני רוצה להעיר שהסיומת ־אי היא חדשה יחסית, ואין לה בסיס מוצק במקורות. במקורות יש שלוש דרכים רגילות: תנועת i, כמו יהודה-יהודי; -תי, כמו עזה-עזתי; ־ני, כמו חיפה-חיפני.
הסיומת ־אי קיימת בשמות חדשים, כמו ארגנטינה-ארגנטינאי. אינני שולל אותה. אני רק אומר שאין לדרך הזאת בסיס מוצק במקורות, ועל כן האקדמיה מורה עשרות שנים להעדיף את הצורות מרוקני ואמריקני, המתאימות יותר לרוח המקורות.
אני חוזר על מה שאמרתי בדיון הקודם: האקדמיה הורתה במשך חמש עשרה שנים לומר פלסטיני בפ״א רפה, כדרך שהערבים הוגים. לדעתי היינו צריכים להמשיך בהוראה זו ולא לשנותה. אולם כיוון שנכנסנו לדון בדבר ושינינו את ההוראה, ייתכן שההחלטה הנבונה תהיה להתיר גם את הדרך הזאת וגם את הדרך הזאת.
י׳ סמילנסקי: אדם הגר באיטליה הוא איטלקי, ואפשר להוסיף את זה לרשימה. אבל אני רוצה לדבר על העיקרון: העיקרון הוא לקרוא אדם או קבוצת בני אדם בשם שהם קוראים לעצמם. פרט לשמות כמו ספרד או צרפת, שנהגו בו כבר דורות רבים. אם קבוצת בני אדם קוראים לעצמם בשם כלשהו, זה שמם ואין לך רשות להחליף אותו.
א׳ אמיר: ארצות רבות – כגון פינלנד, הונגריה וסין – אינן קרויות בפי תושביהן בשמות שאנו קוראים להן.
לגבי הסברה שלקחנו את השם פלשתינה מן המנדט הבריטי שהוא קרא להם פלשתין, אם כן בנק אנגלו־פלשתינה הוקם בשנת 1902, לפני ימי המנדט הבריטי, וכך היה שמו מלכתחילה גם בעברית, בסניפיו בבירות ובחברון ובמקומות אחרים. כך נכתב בשלטים ובמסמכים.
ולכן טבעי הדבר שמי שנזקק אחר כך לשם הזה, השתמש בשם מן המוכן. כך גם היה תמיד כשדיברו על פלשתינה וסוריה. אם כן, אין זה חידוש שהביא אתו המנדט, להפך: זו מציאות שהוא ירש.
עובדה היא שהייתה במשך שלושים שנה מציאות לשונית – בבולים, במטבעות, בשטרי כסף, בשידורי רדיו, בדוחות של ועדות חקירה ועוד. תמיד דובר על פלשתינה.
כך גם בוועידות של פלשתינאים וציונים וכיוצא בהן. נותקנו מן המציאות הזאת במשך תשע עשרה שנה, וחזרנו אליה שנית. אין לנו אלא להיכנס לאותן נעליים ולהמשיך באותה מסורת.
אם תאזינו לשידורי ׳מבט לחדשות׳, תוכלו לשמוע את ראש הממשלה יצחק רבין, והוא תמיד אומר פּלשׁתינאים או פּלשׂתינאים (במלרע – ב"פ). אפילו שמעון פרס אומר לפעמים כך ולפעמים כך. אני שומע גם את עבד אל־ראזק, שהוא מחשובי הרשות הפלשתינית בעזה.
הוא מדבר השכם והערב ברדיו בעברית מעולה, ותמיד אומר ׳הפלשתינאים׳, ׳הרשות הפלשתינית׳.
בינתיים גם אין לנו חובה למצוא שם למדינה כי אין עוד מדינה, יש רשות פלשתינית, אפילו מבחינתם של הפלשתינים. אין אנו צריכים להקדים את העגלה לסוסים.
אינני מסכים לטענה שהקשר אל הפלשתים שבתנ״ך אינו רלוונטי. אנשים רצו לראות בשמות הממשיים איזה מין הד לשמות שבתנ״ך. אין זה פסול כשמנסים לקבוע שמות שיש להם הד בתנ״ך. כבר לפני מאות שנים קבעו את השם אשכנז, משום שבתנ״ך מופיע באיזה שהוא מקום השם אשכנז, אולי בלי שום קשר ממשי לשום דבר.
ע׳ אורנן: רבותיי, הוויכוח הזה מאפיין דרך לא נכונה שאנחנו הולכים בה. השאלה היא שאלה לשונית ולא שאלה פוליטית, והדיון צריך להיות במה שאמר הא׳ בן־חיים: צריך לעבוד ולבדוק מהו כינוי הייחוס בשמות המסתיימים ב־a. לא ב-a שמקורות ב-at כמו בשם עזה. התי״ו בעזתי קיימת להלכה גם בשם המקורי עזה, אלא שהיא אינה נשמעת שם.
מה קרה במקורות לרומאי, מה קרה לאתונאי, מה קרה לזאב וילנאי, ומה עם הסופר ורשאי? הרי לא ייתכן שנבוא ונמחק את כל אלה כאילו לא היו ולא נבראו.
אין נכון לדון בפרט בשעה שהכלל איננו נדון. אבל אם הכלל מוסכם, אין מקום להתנגד לצורה פלשתינאי מתוך פלשתינה. כל זמן שהשם הזה לא נמחק, הוא קיים.
צריך לאחוז את השור בקרניו ולא להימלט. אי אפשר להימלט מהשאלה המרכזית, כמו שניסינו לעשות בדיון הקודם. עכשיו אין דרך אלא להתיר את כל האפשרויות.
ע׳ עוז: יש פלשת המקראית: יש פלסטינה שסבא שלי בזמנו חלם עליה וכתב לה שירי אהבה; יש פלשתינה המנדטורית – וייתכן שהכתיב שלה שונה במקצת; ויש פלסטין שעומדת עכשיו על הפרק. בשפה העברית יש מקום לכל ארבע הארצות האלה.
א׳ טריינין: הפלסטינאים הם ישות הצמודה לנו, ועל כן יש לדיון הזה משמעות פוליטית. אי אפשר להימלט מזה. פעם השם פּלשתינה לא היה התגרות בערבים. היום יש להם שם מסוים והרגשה פוליטית חזקה הרבה יותר. ההחלטה להגות בפ״א דגושה היא פגיעה בערבים.

מ׳ בר־אשר: בשעתנו החלטנו לא להחליט בעניין השם, והחלטנו רק בעניין שם התואר. אני מציע שלא להחליט לא בעניין השם ולא בעניין התואר. נראה מה יעלה מהשטח.
ג׳ בירנבאום: כלומר, אנו מבטלים את ההחלטה הקודמת, וכל הצורות מותרות.
הצעת מ׳ בר־אשר התקבלה.