השפה העברית נחשבת "שפת טעם", כלומר – בכל מילת תוכן יש הברה אחת מוטעמת יותר (=בולטת יותר) משכנותיה. הבולטות מתבטאת בכמה מישורים, המרכזי שבהם – התארכות התנועה המוטעמת.
נשאלת השאלה – האם טעם הוא תכונה מבחינה בעברית, כזו היוצרת הבדל משמעות (וזוגות מינימליים). נעסוק בכך בהזדמנות אחרת, אבל כרגע אני רוצה להדגים באמצעות שירים ישראליים, שהאוזן שלנו לא מתרגשת כשמזיזים את הטעם למקום לא שגרתי (בגלל אילוצים מוזיקליים). בעקיפין, זה קצת עונה בשלילה על השאלה הנ"ל (בשפות שבהן הטעם מבחין ממש – כמו אנגלית – תזוזת טעם כזו לא תעבור בשלום).
בשיר "אוהב להיות בבית" של אריק איינשטיין, המילה "בבית" נהגית שוב ושוב במלרע, שלא כהרגלה על לשוננו.
בשיר "ונצואלה" של בצל ירוק, המילה "אוניברסיטה" נהגית במלעיל, בעוד שבדיבור היא נהגית בקדם-מלעיל.
בשיר WE (?) של סטטיק ובן אל עם מירי מסיקה, המילה השאולה "שמפניה" (שאת הגייתה התלת-הברתית אימצנו כנראה מגרמנית) נהגית בקדם-מלעיל במקום במלעיל השגור: שמפניה במקום שמפניה.
בשיר הוותיק ורב-הביצועים "דוגית" שחיבר נתן יונתן למנגינה רוסית, המילה "דוגית" נהגית במלעיל.
בלהיט "לונדון" שהלחינה וביצעה חוה אלברשטיין, מצהיר חנוך לוין ש"אם למות כמו כלבה – אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה". כולנו שרים בלי להתבלבל את הטלוויזיה הראשונה במלעיל, ואת השנייה – במלרע: טלוויזיה.
בלשנות ושות 