ארכיון קטגוריות:כללי

הסברתי בפוסט אחר מהם זוגות מינימליים. תיאורטית, ניתן למצוא זוג מינימלי ביחס לכל תכונה מבחינה בשפה: עיצורים, תנועות, טעם וכדומה. למשל, הזוג המינימלי "קול"-"קור" מוכיח שהצלילים ל-ר הם פונמות בעברית.

בעברית יש חמש תנועות מובחנות: /a/ /e/ /i/ /o/ /u/. ניסיתי למצוא חמישיות מינימליות – כלומר סטים של 5 מילים שזהות מבחינת העיצורים ונבדלות רק בתנועה שלהן. כמובן, אנחנו מדברים על הגייה, ולכן מה שחשוב הוא התעתיק הפונטי ולא הכתיב. ניסיתי להשתמש במילים יחסית מוכרות.

1. עַד, עֵד, אִיד, עוֹד, עוּד – /ad/ /ed/ /id/ /od/ /ud/
2. עַם, אֵם, עִם, אוֹם, אוּ"ם – /am/ / em/ /im/ /om/ /um/
3. הַר, עֵר, עִיר, אוֹר, עוּר – /ar/ /er/ /ir/ /or/ /ur/
4. חַל, חֵיל, חִיל, חוֹל, חוּ"ל – /xal/ /xel/ /xil/ /xol/ /xul/
5. טִיל, תֵּל, טַל, טוֹל, טוּל – /til/ /tel/ /tal/ /tol/ /tul/
6. כַּף, כֵּיף, כִּיף, קוֹף, קוּ"ף – /kaf/ /kef/ /kif/ /kof/ /kuf/
7. לָהּ, לְ-, לִי, לוֹ, לוּ – /la/ /le/ /li/ /lo/ /lu/

ומכיוון שחמישיות לא קל למצוא, על הדרך מצאתי כמה רביעיות מינימליות:

1. גַּר, גֵּר, גִּיר, גּוּר – /gar/ / ger/ /gir/ /gur/
2. זַע, זֶה, זוֹ, זוּ – /za/ /ze/ /zo/ /zu/
3. תַּו, טִיב, טוֹב, טוּב – /tav/ /tiv/ /tov/ /tuv/
4. תַּת, טֵי"ת, טִיט, תּוּת – /tat/ /tet/ /tit/ /tut/
5. כֵּס, כִּיס, כּוֹס, כּ*ס (סליחה!) – /kes/ /kis/ /kos/ /kus/
6. קַר, קִיר, קֹר, קוּר – /kar/ /kir/ /kor/ /kur/
7. צָם, צִי"ם, צוֹם, צוּם! – /tsam/ /tsim/ /tsom / /tsum/
8. צַר, צִיר, צֹר, צוּר – /tsar/ /tsir/ /tsor/ /tsur/
9. רַק, רֵיק, רִיק, רֹק – /rak/ /rek/ /rik/ /rok/
10. שָׁב, שֵֹב!, שׁוֹב (הלוך ושוב), שׁוּב! – /Sav/ /Sev/ /Sov/ /Suv/
11. שָׁט, שֵׁת, שִׁיט, שׁוֹט, שׁוּט – /Sat/ /Set/ /Sit/ /Sot/ /Sut/

ישנה בקרב דוברי עברית התניה שיוצרת זהות בין האות (הגרפמה) "א" ובין התנועה A (פתח / קמץ). נשאלת השאלה האם ההתניה הזו מוצדקת ואם יש לה על מה להישען. ככלל, הכתיב העברי הוא עיצורי – כלומר במקרים רבים אין בו ייצוג לתנועות, וגם אם המגמה הזו הולכת ומשתנה בהדרגה, עדיין ברוב המקרים התנועות A ו-E באמצע מילה אינן מיוצגות אורתוגרפית. יתרה מזאת, האות "א" מייצגת תנועת O באחת המילים הנפוצות ביותר בשפה העברית – "לא".

מעניין לראות שבמשפחת המילים הקשורה ללקסמה "ראש" – האות "א" מייצגת (לכאורה) כמעט את כל התנועות בשפה העברית! [כלומר, מופיעה כאם קריאה לאחר סימן הניקוד של התנועות השונות]

א. במילה "ראש" – תנועת O (חולם)
ב. במילה "ראשי" – תנועת A (קמץ)
ג. במילה "ראשית" – תנועת E (צירה)
ד. במילה "ראשון" – תנועות I (חיריק)

מדהים!

לגבי תנועות U – איננו מוצאים את האות א כמייצגת ממשית של תנועה זו. אולי אפשר לראות בהיותה נלווית ל-ו במילה "הוא" מעין ייצוג חלקי של התנועה U (שורוק). בהקשר זה, אנקדוטה מעניינת: בספר שמואל ב', פרק י"ט, פסוק ז', מופיעה צורת הכתיב "לא" שבה תחת הלמ"ד תנועת קובוץ! (ר' תמונה). צורת הקרי היא כמובן המילה "לו".

שעשע אותי לגלות שבתקופת כהונתו של רונלד רייגן (Ronald Reagan) כנשיא ה-40 של ארצות הברית, שימש בתפקיד מזכיר האוצר ולאחר מכן ראש סגל הבית הלבן אדם בשם דונלד ריגן (Donald Regan).

מסקרן לדעת כמה בלבולים הדמיון הזה יצר…

תקציר: שיכול העיצורים ההיסטורי בבניין התפעל (התסכל>הסתכל) נובע מההגייה של ת' כעיצור חוכך לאחר תנועה; השיכול ממקם את ה-ת' לאחר עיצור וגורם להגייתה כעיצור פוצץ.

בשיעורי הלשון בבית הספר מלמדים על תופעת שיכול העיצורים השורקים* בבניין התפעל. בתמצית – כשעיצור השורש הראשון הוא ש, שׂ או ס – הוא מחליף מקום עם ה-ת' של הבניין. כך, הצבת השורש ס.פ.ר בבניין התפעל לא יוצר את הצורה "התספר" אלא "הסתפר" (דבר דומה קורה עם השורקים ז ו-צ אבל זה מעט יותר מורכב). אבל למה זה קורה?

*עיצור שורק הוא עיצור מסוג חוכך שהפקתו מתבצעת על ידי הצמדת החלק הקדמי של הלשון אל האזור שמאחורי השיניים העליונות. צורת הפקתו המיוחדת גורמת להיווצרות גלים אקוסטיים ייחודיים שיש להם צליל מאד מובחן. העיצורים השורקים בעברית הם: ס, ש, ז, צ.

התשובה המוכרת של המורים ללשון – "קשה להגות רצף של ת ואחריה ס/ש" – היא תשובה חלקית, שמצריכה חידוד חשוב. חידוד שחודד לי לא מזמן בזכות מסלול בדקדוק לשון הקודש מאת המדקדק חיים נפתלי הירץ קסלין בן המאה ה-18.

לפני הכול, צריך להזכיר שאנחנו מדברים על צורות שירשנו מהעברית המקראית, שהיו לה מאפיינים פונטיים וחוקים פונולוגיים משלה, השונים מהעברית שבפינו. בעברית מקראית היו הרבה יותר מגבלות על הצטרפות עיצורים זה לזה. לדוגמה, אנחנו הוגים את המילה "תשובה" עם צרור עיצורים – tʃuva – ללא כל קושי, כשבעברית מקראית ככל הנראה הצורה נהגתה עם תנועה חוצצת ביניהם (שווא נע – teʃuva, בערך).

ולהלן החידוד: בלב תופעת השיכול נעוץ חוק החיכוך – הוא חוק בג"ד כפ"ת. הסיבה שהצורה "התספר" הייתה לא נוחה להיגוי היא שבצורה זו ה-ת' באה אחרי תנועה ולכן היא רפה (לא דגושה), כלומר נהגית כעיצור חוכך (כמו th במילה think, עיצור שסימנו הפונטי θ). כלומר, הרצף הנוצר הוא רצף של שני חוככים, היינו: hiθsaper. לעומת זאת, כאשר מחליפים את הסדר בין העיצורים, ה-ת' הופכת להיות אחרי עיצור, כלומר בראש הברה, ומשום כך היא מקבלת דגש קל ונהגית כעיצור סותם!

לסיכום, יש כאן תופעה מורפולוגית (תורת הצורות) שמשתמשת בהתניה פונולוגית (אלופוניה) כדי להימנע מרצף עיצורים "בעייתי". כלומר, שינוי הסדר בין העיצורים הוא לא רק שינוי סדר, אלא גורר מימוש אחר לגמרי של העיצור ת'. אגב, שפות רבות נמנעות מרצף של עיצורים חוככים, כולל עברית מודרנית. ניתן לראות בכך ביטוי של תופעה הנקראת OCP, שלא נרחיב עליה כאן, אבל בשתי מילים נציין שהיא הדרישה של שפות לשמור על ניגודיות בין רכיבים שונים, כלומר – להימנע מרצפים של אלמנטים דומים (ברמות השונות של הייצוג הלשוני).

ונסיים בפינתנו: לכל כלל יש יוצא מן הכלל. כנראה שהיו מצבים שבהם הרצף "תש" היה בכל זאת אפשרי גם בעברית מקראית. כך, למשל, התיבה "לִתְשׁוּבַת" חוזרת פעמים מספר במקרא. בצורה זו יש ת' עם שווא "מרחף" אחרי תנועה (עקב פירוק צרור שוואים נעים) ואחריה ש'. ככל הנראה, הצורה נהגתה: liθʃuvat. דרך אחת להסביר מדוע כאן לא חל שיכול היא שכאן שני העיצורים ה"בעייתיים" שייכים לאותה מורפמה (=עיצורים טאוטו-מורפמיים), בעוד שבצורות הפועל הנ"ל ה-ת' שייכת למורפמת התבנית והעיצור השורק שייך למורפמת השורש. במילים פשוטות, במילה "הסתפר" קל לנו מאד "לשחזר" את המקור, אבל אם היינו יוצרים שיכול ומקבלים "לשתובת" – זה היה יותר קשה ו"עמום". יוצא דופן אמיתי אנחנו מוצאים רק בספר ירמיהו מט ג בפסוק:

הֵילִילִי חֶשְׁבּוֹן כִּי שֻׁדְּדָה-עַי, צְעַקְנָה בְּנוֹת רַבָּה–חֲגֹרְנָה שַׂקִּים, סְפֹדְנָה וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת:

אז כאמור, בעברית מודרנית יש קצת בעיות עם הטעם, בכל כיוון אפשרי. אחת הסיבות האפשריות לכך – השפעת ההגייה המלעילית ביידיש ובגרמנית.

הנה רשימת מילים שאספתי שהטעם בהן "מתנדנד", כלומר שאפשר לשמוע אותן נהגות בטעמים שונים בפי דוברי עברית. במילים דו הברתיות אפשרויות ההגייה ברורות. במילים ארוכות יותר הוספתי תעתיק פונטי עם ההברות הפוטנציאליות באותיות גדולות.

עוגה
סוכר
תמיד
כולם
ריבה
הכול
בלונים – ba.LO.NIM
קלפים?
סלטים? sa.LA.TIM
פלפל
שמות פרטיים/חיבה (נדב וכו)
בִמקום
בין כה / בין כה וכה
כל כך
בקיצור be.KI.TSUR
העיקר(?)
מאידך
ואילך
*איפה
*כמה
*איזה
*איזו
*שמונה
*ארבע
*מאה
*דווקא
כמעט
בובה
אגב
קרוטונים
כיפה
בלתי-
שניהם
מוזאונים — איפה הטעם?? muZEonim muzeOnim muzeoNIM ???
מוזאון

מגניב מאגניב
* נורמטיבי מלרע
עוד לא
מרציפן – MAR.tsi.PAN
קינמון – KI.na.MON
איטליז
לתומי
מרשמלו – MAR.ʃME.lo
סינמטק – SI.ne.ma.TEK
פורים

לגמרי
דייסה
ענקיות – A.na.ki.JOT

השפה העברית נחשבת "שפת טעם", כלומר – בכל מילת תוכן יש הברה אחת מוטעמת יותר (=בולטת יותר) משכנותיה. הבולטות מתבטאת בכמה מישורים, המרכזי שבהם – התארכות התנועה המוטעמת.

נשאלת השאלה – האם טעם הוא תכונה מבחינה בעברית, כזו היוצרת הבדל משמעות (וזוגות מינימליים). נעסוק בכך בהזדמנות אחרת, אבל כרגע אני רוצה להדגים באמצעות שירים ישראליים, שהאוזן שלנו לא מתרגשת כשמזיזים את הטעם למקום לא שגרתי (בגלל אילוצים מוזיקליים). בעקיפין, זה קצת עונה בשלילה על השאלה הנ"ל (בשפות שבהן הטעם מבחין ממש – כמו אנגלית – תזוזת טעם כזו לא תעבור בשלום).

בשיר "אוהב להיות בבית" של אריק איינשטיין, המילה "בבית" נהגית שוב ושוב במלרע, שלא כהרגלה על לשוננו.

בשיר "ונצואלה" של בצל ירוק, המילה "אוניברסיטה" נהגית במלעיל, בעוד שבדיבור היא נהגית בקדם-מלעיל.

בשיר WE (?) של סטטיק ובן אל עם מירי מסיקה, המילה השאולה "שמפניה" (שאת הגייתה התלת-הברתית אימצנו כנראה מגרמנית) נהגית בקדם-מלעיל במקום במלעיל השגור: שמפניה במקום שמפניה.

בשיר הוותיק ורב-הביצועים "דוגית" שחיבר נתן יונתן למנגינה רוסית, המילה "דוגית" נהגית במלעיל.

בלהיט "לונדון" שהלחינה וביצעה חוה אלברשטיין, מצהיר חנוך לוין ש"אם למות כמו כלבה – אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה". כולנו שרים בלי להתבלבל את הטלוויזיה הראשונה במלעיל, ואת השנייה – במלרע: טלוויזיה.

הידעתם? עד שנת 2001 המין של המילה "חניכיים" היה נזיל: בחלק מהמילונים הופיע בזכר ובאחרים בנקבה. היה זה בישיבה רנח של האקדמיה ללשון שבה התקבלה החלטה לקבוע את מין החניכיים כנקבה בלבד (ר' תמונה). הנימוק: להתאים למגמה בציבור להתייחס בנקבה לשמות בעלי סיומת זוגי (-יים).
הרבה נכתב ונחקר אודות המגמה הזאת, ונראה שיש בה אמת: בגלל ריבוי שמות נקביים בסיומת זאת – ידיים, רגליים, שיניים – גם שמות זכריים שהריבוי שלהם הוא בסיומת זו אינם יכולים לחמוק מהנקביות שכמו דבקה בה.

הדבר המפתיע יותר הוא שה"נקביזציה" של צורת הרבים עשויה לחלחל גם אל צורת היחיד. זה אולי מה שקרה עם "גרביים". כולנו אמרנו "גרביים נקיות" ומכאן הייתה הדרך קצרה אל "גרב נקייה". והנה, 20 שנה לאחר שינוי המין של חניכיים, באופן בלתי נמנע, החליטה השנה האקדמיה כי מין המילה "גרב" הוא גם זכר וגם נקבה (מה שנקרא – זו"נ).

אגב, לרוב, גם מי שאומר "מגפיים חדשות" לא יאמר "מגף חדשה". כלומר, ה"טעות" בצורת הרבים לא משפיעה על תפיסת המין של שם העצם ביחיד. אולי זה משום שזכר הוא המין הלא מסומן (כלומר – אם אין סיומת ה/ת בד"כ השם הוא זכרי). "פיצול האישיות" הזה של מילים מסוימות יוצר אנומליה בלקסיקון: מין דקדוקי שונה לצורת היחיד ולצורת הרבים של אותו השם!

ועוד שתי הערות: 1. למילה חניכיים אין צורת יחיד מקובלת בשימוש בקרב הדוברים. היא עונה להגדרה "ריבוי תמידי" – מילים כמו "מספריים", "מאזניים" וכיו"ב שאף על פי שצורתן רבים, לא נגזרת מהן צורת יחיד. במילונים מופיעה ליד מילים אלה ההגדרה ז"ר (זכר רבים) או נ"ר (נקבה רבות). יחד עם זאת, בקרב רופאי השיניים קיימת הצורה "חניך" כאשר הם מתייחסים למקטע חניכיים שבו תקועה שן מסוימת. לדוגמה, חניך 37 הוא החניך שבו תקועה שן 37. במילונים חניך הוא עדיין רק תלמיד.

2. היות שמילים רבות המציינות איברי גוף ואביזרים קשורים אליהם הן נקביות, נתקלתי ב"נקבזיציה" של מילים משדה סמנטי זה גם כשהסיומת שלהן היא סיומת הזכר הרגילה (-ים). כך, שמעתי לא מעט התייחסויות של דוברים ילידיים בנקבה למילים: תחתונים, סנדלים, כפכפים, ואפילו עגילים. ולאחרונה נתקלתי גם בהתייחסות נקבית לצורות היחיד של איברים כמו סנטר, מרפק, קרסול.

דברים שנחמד להיתקל בהם באקראי:
המו״ל היצירתי של מהדורת התוספתא הזו, שכנראה לא היה מרוצה מהמצלול שהדהד מהאותיות המייצגות את שנת פרסומה, המיר את ״תרצ״ח, ירושלים״ בראשי-תיבות בעלי קונוטציה חיובית יותר וערך גימטרי זהה (ר' בתחתית הדף).