חמישייה מינימלית – התנועות

הסברתי בפוסט אחר מהם זוגות מינימליים. תיאורטית, ניתן למצוא זוג מינימלי ביחס לכל תכונה מבחינה בשפה: עיצורים, תנועות, טעם וכדומה. למשל, הזוג המינימלי "קול"-"קור" מוכיח שהצלילים ל-ר הם פונמות בעברית.

בעברית יש חמש תנועות מובחנות: /a/ /e/ /i/ /o/ /u/. ניסיתי למצוא חמישיות מינימליות – כלומר סטים של 5 מילים שזהות מבחינת העיצורים ונבדלות רק בתנועה שלהן. כמובן, אנחנו מדברים על הגייה, ולכן מה שחשוב הוא התעתיק הפונטי ולא הכתיב. ניסיתי להשתמש במילים יחסית מוכרות.

  1. עַד, עֵד, אִיד, עוֹד, עוּד – /ad/ /ed/ /id/ /od/ /ud/
  2. עַם, אֵם, עִם, אוֹם, אוּ"ם – /am/ / em/ /im/ /om/ /um/
  3. הַר, עֵר, עִיר, אוֹר, עוּר – /ar/ /er/ /ir/ /or/ /ur/
  4. חַל, חֵיל, חִיל, חוֹל, חוּ"ל – /xal/ /xel/ /xil/ /xol/ /xul/
  5. טִיל, תֵּל, טַל, טוֹל, טוּל – /til/ /tel/ /tal/ /tol/ /tul/
  6. כַּף, כֵּיף, כִּיף, קוֹף, קוּ"ף – /kaf/ /kef/ /kif/ /kof/ /kuf/
  7. לָהּ, לְ-, לִי, לוֹ, לוּ – /la/ /le/ /li/ /lo/ /lu/

ומכיוון שחמישיות לא קל למצוא, על הדרך מצאתי כמה רביעיות מינימליות:

  1. גַּר, גֵּר, גִּיר, גּוּר – /gar/ / ger/ /gir/ /gur/
  2. זַע, זֶה, זוֹ, זוּ – /za/ /ze/ /zo/ /zu/
  3. תַּו, טִיב, טוֹב, טוּב – /tav/ /tiv/ /tov/ /tuv/
  4. תַּת, טֵי"ת, טִיט, תּוּת – /tat/ /tet/ /tit/ /tut/
  5. כֵּס, כִּיס, כּוֹס, כּ*ס (סליחה!) – /kes/ /kis/ /kos/ /kus/
  6. קַר, קִיר, קֹר, קוּר – /kar/ /kir/ /kor/ /kur/
  7. צָם, צִי"ם, צוֹם, צוּם! – /tsam/ /tsim/ /tsom / /tsum/
  8. צַר, צִיר, צֹר, צוּר – /tsar/ /tsir/ /tsor/ /tsur/
  9. רַק, רֵיק, רִיק, רֹק – /rak/ /rek/ /rik/ /rok/
  10. שָׁב, שֵֹב!, שׁוֹב (הלוך ושוב), שׁוּב! – /Sav/ /Sev/ /Sov/ /Suv/
  11. שָׁט, שֵׁת, שִׁיט, שׁוֹט, שׁוּט – /Sat/ /Set/ /Sit/ /Sot/ /Sut/

קמץ אל"ף – אה?

ישנה בקרב דוברי עברית התניה שיוצרת זהות בין האות (הגרפמה) "א" ובין התנועה A (פתח / קמץ). נשאלת השאלה האם ההתניה הזו מוצדקת ואם יש לה על מה להישען. ככלל, הכתיב העברי הוא עיצורי – כלומר במקרים רבים אין בו ייצוג לתנועות, וגם אם המגמה הזו הולכת ומשתנה בהדרגה, עדיין ברוב המקרים התנועות A ו-E באמצע מילה אינן מיוצגות אורתוגרפית. יתרה מזאת, האות "א" מייצגת תנועת O באחת המילים הנפוצות ביותר בשפה העברית – "לא".

מעניין לראות שבמשפחת המילים הקשורה ללקסמה "ראש" – האות "א" מייצגת (לכאורה) כמעט את כל התנועות בשפה העברית! [כלומר, מופיעה כאם קריאה לאחר סימן הניקוד של התנועות השונות]

א. במילה "ראש" – תנועת O (חולם)
ב. במילה "ראשי" – תנועת A (קמץ)
ג. במילה "ראשית" – תנועת E (צירה)
ד. במילה "ראשון" – תנועות I (חיריק)

מדהים!

לגבי תנועות U – איננו מוצאים את האות א כמייצגת ממשית של תנועה זו. אולי אפשר לראות בהיותה נלווית ל-ו במילה "הוא" מעין ייצוג חלקי של התנועה U (שורוק). בהקשר זה, אנקדוטה מעניינת: בספר שמואל ב', פרק י"ט, פסוק ז', מופיעה צורת הכתיב "לא" שבה תחת הלמ"ד תנועת קובוץ! (ר' תמונה). צורת הקרי היא כמובן המילה "לו".

ר/דונלד רי(י)גן

שעשע אותי לגלות שבתקופת כהונתו של רונלד רייגן (Ronald Reagan) כנשיא ה-40 של ארצות הברית, שימש בתפקיד מזכיר האוצר ולאחר מכן ראש סגל הבית הלבן אדם בשם דונלד ריגן (Donald Regan).

מסקרן לדעת כמה בלבולים הדמיון הזה יצר…

המשקל הסֶגולי

הגיגים על עוד ניסיון כושל של אפל לטפל בנושא הניקוד העברי במערכת ההפעלה החדשה iOS16 [עדכון: הפיצ'ר בוטל!]

כל מי ששדרג את מערכת ההפעלה של האייפון שלו ל-iOS16 נתקל תוך פחות מדקה בבעיה הבאה: כשמנסים להקליד פסיק ואחריו רווח, מופיע סימן הניקוד סגול ( ֶ) מתחת לפסיק, במקום רווח (ראו תמונה).

סגול בלתי רצוי, במקום רווח

הסיבה לכך – חברת אפל סוף סוף הוסיפה אפשרות לנקד במקלדת של המכשיר, אבל מיקמה את מקש בחירת הניקוד – הסימן של סגול – במקום שבו האצבע רגילה ללחוץ כדי להוסיף רווח (כלומר – "נגסו" במקש הרווח הקיים).

מקש בחירת סימני הניקוד, לצד מקש הרווח שהוקטן
אפשרויות הניקוד שנפתחות כשלוחצים על המקש

מלבד הנדסת האנוש האנושה, מתעוררות עוד כמה תהיות:

מדוע נבחר הסימן "סגול" בתור מייצג מערכת סימני הניקוד? בעוד שלחיצה ארוכה על המקש פותחת חלונית לבחירת סימן הניקוד הרצוי, לחיצה קצרה עליו פשוט מוסיפה את הסימן סגול. האם הושקעה בכך מחשבה? האם זהו הסימן הכי נפוץ, כך שנחוץ לו קיצור דרך? לא בטוח. לשאלה זו מצטרפת התהייה לגבי סידור סימני הניקוד בחלונית הנפתחת. האם יש לה הצדקה או שהיא שרירותית / מקרית? לפני כמה שנים במסגרת פרויקט כלשהו ערכתי ספירה של סימני הניקוד בתנ"ך כולו. וזו התפלגות המופעים שמצאתי:

הסימןמס' המופעים בתנ"ך
שווא130,796   
קמץ124,615   
פתח101,752   
חיריק98,144   
סגול65,342  
צירה56,799   
חולם חסר38,928   
שורוק35,700   
חולם מלא33,519   
חטף פתח26,100   
חטף סגול4,469   
קובוץ4,418   
חטף קמץ691   
הספירה בוצעה באמצעות תוכנת החיפוש "מקראות גדולות" שכיום יש לה ממשק אינטרנטי (mgketer.org). כמובן, ביצעתי ספירה נפרדת לתבניות ולתמניות, אך אני מציג כאן רק את התמניות. ההבדלים בדירוג זניחים.

הממצאים: השווא הוא סימן הניקוד הנפוץ ביותר בתנ"ך, אחריו בקרב צמוד – הקמץ, קצת אחריו – הפתח והחיריק. ידידנו הסגול במקום החמישי, עם כמחצית מהמופעים של סימן השווא המנצח. נו, אז למה הסגול הוא ברירת המחדל? לאפל הפתרונים. את הדילוג על השווא אני יכול להבין. זה סימן בעייתי, עם 2 צורות הגייה, ונראה גרפית כמו נקודותיים. אבל מה לגבי מס' 2 ברשימה – הקמץ? אעז ואומר שהסימן "קמץ" הוא הסימן המזוהה ביותר עם מערכת הניקוד ("קמץ אלף – אָה") ושגם מי שאינו שולט בניקוד – מזהה אותו ויודע את פירושו.

עלתה לי המחשבה הבאה בניסיון לייחס היגיון להחלטות של אפל: כאשר מצרפים את התמניות של כל סימני הניקוד שתנועתם A (קמץ, פתח, חטף קמץ) מגיעים לכ-250,000 מופעים. כאשר מצרפים את התמניות של סימני הניקוד שתנועתם E (סגול, צירה, חטף סגול) מקבלים כמחצית ממספר זה. כלומר – תנועת A נפוצה כפליים מתנועת E. לפיכך, אולי יש יותר סיכוי שמשתמש ירצה לאותת לקורא שהוא מתכוון לתנועה הפחות נפוצה. כמובן, זו הכללה מאד גסה והשערה מאד לא מבוססת.

אבל מה לגבי סדר ההופעה של שאר הסימנים? מדוע הסימן הראשון בשורה הוא חטף קמץ? זה הסימן שנמצא בתחתית טבלת התפוצה, ושספק מאד אם מישהו אי פעם ישתמש בו בהקלדה באייפון. האם המפתחים של התכונה הזו באפל שאלו את עצמם בכלל מה מטרת הוספת הניקוד לגרסה? האם הם המטרה היא לאפשר למשוררים לנקד את השירים שלהם באייפון? או לעזור במניעת דו משמעות – מה שנקרא "ניקוד מסייע"? נדמה שיכלו לפשט את כל העניין ולהסתפק ב-5 סימני ניקוד עבור 5 התנועות בעברית החדשה, במקום 11 סימנים. לדעתי יכלו לוותר על החטפים, או לכל הפחות לרכז אותם ביחד בסוף השורה.

בדקתי גם את מספרי ה-UNICODE וה-HTML של סימני הניקוד, במחשבה שמא הם המקור לסידור שנקבע – אך גם שם לא מצאתי פתרון. אם יש לכם רעיון לסדר הביזארי שנבחר – שתפו אותי!

שאלה נוספת שעולה – מדוע הדירו מאפשרויות הניקוד החדשות את סימן הדגש, המשמש גם כשורוק? אולי מישהו באפל חושב שאפשר להשאיר על כנו את ה"טלאי" שיצרו באחת הגרסאות הקודמות, המאפשר לבחור בלחיצה ארוכה גרסה דגושה של כמעט כל האותיות. האמת שחבל שלא ניצלו את ההזדמנות כדי לבטל אותו או לפחות לעשות בו סדר ולתקן כמה מהבאגים שבו, כגון האפשרות להוסיף דגש ל-מ' סופית (מצב שלא מתאפשר בשפה העברית).

מי צריך מ' סופית עם דגש?

או באג התצוגה של האפשרויות השונות של האות ש': ש ימנית / שמאלית, עם / בלי דגש:

ששששש, אפל מנסים להוסיף ניקוד

אחת האפשרויות היותר תמוהות שהוסיפו ב"טלאי" היא האפשרות לבחור א עם קמץ לעומת א עם פתח. מה התועלת באפשרות הזו, בהנחה שהמשתמש הממוצע לא מכיר את חוקי תשלום הדגש… מכל מקום, עכשיו כשיש סרגל ניקוד עצמאי, היה ראוי לבטל את האפשרות הזו.

למה צריך את זה?

לקריאה נוספת: טור של האקדמיה על שמות סימני הניקוד.

עדכון משמח (נכון ל-19/12/1): כפתור הניקוד הטורדני יוסר בעדכון הגרסה האחרון של מערכת ההפעלה iOS.

נשלח להשׂתכּלות

תקציר: שיכול העיצורים ההיסטורי בבניין התפעל (התסכל>הסתכל) נובע מההגייה של ת' כעיצור חוכך לאחר תנועה; השיכול ממקם את ה-ת' לאחר עיצור וגורם להגייתה כעיצור פוצץ.

בשיעורי הלשון בבית הספר מלמדים על תופעת שיכול העיצורים השורקים* בבניין התפעל. בתמצית – כשעיצור השורש הראשון הוא ש, שׂ או ס – הוא מחליף מקום עם ה-ת' של הבניין. כך, הצבת השורש ס.פ.ר בבניין התפעל לא יוצר את הצורה "התספר" אלא "הסתפר" (דבר דומה קורה עם השורקים ז ו-צ אבל זה מעט יותר מורכב). אבל למה זה קורה?

*עיצור שורק הוא עיצור מסוג חוכך שהפקתו מתבצעת על ידי הצמדת החלק הקדמי של הלשון אל האזור שמאחורי השיניים העליונות. צורת הפקתו המיוחדת גורמת להיווצרות גלים אקוסטיים ייחודיים שיש להם צליל מאד מובחן. העיצורים השורקים בעברית הם: ס, ש, ז, צ.

התשובה המוכרת של המורים ללשון – "קשה להגות רצף של ת ואחריה ס/ש" – היא תשובה חלקית, שמצריכה חידוד חשוב. חידוד שחודד לי לא מזמן בזכות מסלול בדקדוק לשון הקודש מאת המדקדק חיים נפתלי הירץ קסלין בן המאה ה-18.

לפני הכול, צריך להזכיר שאנחנו מדברים על צורות שירשנו מהעברית המקראית, שהיו לה מאפיינים פונטיים וחוקים פונולוגיים משלה, השונים מהעברית שבפינו. בעברית מקראית היו הרבה יותר מגבלות על הצטרפות עיצורים זה לזה. לדוגמה, אנחנו הוגים את המילה "תשובה" עם צרור עיצורים – tʃuva – ללא כל קושי, כשבעברית מקראית ככל הנראה הצורה נהגתה עם תנועה חוצצת ביניהם (שווא נע – teʃuva, בערך).

ולהלן החידוד: בלב תופעת השיכול נעוץ חוק החיכוך – הוא חוק בג"ד כפ"ת. הסיבה שהצורה "התספר" הייתה לא נוחה להיגוי היא שבצורה זו ה-ת' באה אחרי תנועה ולכן היא רפה (לא דגושה), כלומר נהגית כעיצור חוכך (כמו th במילה think, עיצור שסימנו הפונטי θ). כלומר, הרצף הנוצר הוא רצף של שני חוככים, היינו: hiθsaper. לעומת זאת, כאשר מחליפים את הסדר בין העיצורים, ה-ת' הופכת להיות אחרי עיצור, כלומר בראש הברה, ומשום כך היא מקבלת דגש קל ונהגית כעיצור סותם!

לסיכום, יש כאן תופעה מורפולוגית (תורת הצורות) שמשתמשת בהתניה פונולוגית (אלופוניה) כדי להימנע מרצף עיצורים "בעייתי". כלומר, שינוי הסדר בין העיצורים הוא לא רק שינוי סדר, אלא גורר מימוש אחר לגמרי של העיצור ת'. אגב, שפות רבות נמנעות מרצף של עיצורים חוככים, כולל עברית מודרנית. ניתן לראות בכך ביטוי של תופעה הנקראת OCP, שלא נרחיב עליה כאן, אבל בשתי מילים נציין שהיא הדרישה של שפות לשמור על ניגודיות בין רכיבים שונים, כלומר – להימנע מרצפים של אלמנטים דומים (ברמות השונות של הייצוג הלשוני).

ונסיים בפינתנו: לכל כלל יש יוצא מן הכלל. כנראה שהיו מצבים שבהם הרצף "תש" היה בכל זאת אפשרי גם בעברית מקראית. כך, למשל, התיבה "לִתְשׁוּבַת" חוזרת פעמים מספר במקרא. בצורה זו יש ת' עם שווא "מרחף" אחרי תנועה (עקב פירוק צרור שוואים נעים) ואחריה ש'. ככל הנראה, הצורה נהגתה: liθʃuvat. דרך אחת להסביר מדוע כאן לא חל שיכול היא שכאן שני העיצורים ה"בעייתיים" שייכים לאותה מורפמה (=עיצורים טאוטו-מורפמיים), בעוד שבצורות הפועל הנ"ל ה-ת' שייכת למורפמת התבנית והעיצור השורק שייך למורפמת השורש. במילים פשוטות, במילה "הסתפר" קל לנו מאד "לשחזר" את המקור, אבל אם היינו יוצרים שיכול ומקבלים "לשתובת" – זה היה יותר קשה ו"עמום". יוצא דופן אמיתי אנחנו מוצאים רק בספר ירמיהו מט ג בפסוק:

הֵילִילִי חֶשְׁבּוֹן כִּי שֻׁדְּדָה-עַי, צְעַקְנָה בְּנוֹת רַבָּה–חֲגֹרְנָה שַׂקִּים, סְפֹדְנָה וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת:

חרדת נטישה להיות כמו*

שפות נבדלות זו מזו בפרמטרים רבים. אחד מהם נוגע לאפשרות "לנטוש מילת יחס" – כלומר לסיים משפט במילת יחס ללא שם עצם לאחריה. על פי רוב מילות יחס זקוקות להשלמה של שם עצם, אך יש שפות – כמו אנגלית – שבמצבים מסוימים מאפשרים למילת היחס להופיע "נטושה". לדוגמה, כששואלים באנגלית מישהו מאיפה הוא בא, שואלים: ?Where did you come from – ובתרגום מילולי לעברית: איפה באת מ-? כמובן, משפט זה אינו דקדוקי בעברית, משום שעברית אינה מאפשרת נטישת-מילת-יחס (preposition stranding).

אבל בשפה המדוברת, כרגיל, החוקים שונים. הנה כמה דוגמאות של נטישות שהפכו למטבעות לשון. הרשיתי לעצמי לצרף כאן גם מיליות שימוש אחרות שמתנהגות דומה למילות יחס מההיבט הנדון.


פעם ב:
"הוא לא מעשן הרבה, פעם ב-"
אחת ל:
"בדרך כלל אנחנו אצל ההורים שלו בשבת, אבל אחת ל- אנחנו אצל ההורים שלי"
סוג של
: "-מה זה, בורקס? -סוג של" (אנגלוז: kind of).
בין לבין:
"בבוקר למדתי, בערב עבדתי ובין לבין נחתי"
ללכת אל ללכת מ:
"…ללכת כי כולם הולכים" (מתוך השיר "הבלדה על חדווה ושלומיק")
בוא נדבר אחרי-:
"אני לא יודעת מה התכניות להמשך, תלכו לסרט ונדבר אחרי".
ללכת עם ולהרגיש בלי
: "העליונית הזאת כל כך קלילה, ממש ללכת עם ולהרגיש בלי"
שלוש ארבע ו: "יאללה, זה קר רק בשנייה הראשונה, קפוץ כבר, שלוש ארבע ו-"
אם לא ה
: "ואי זה אחד הסרטים הטובים אם לא ה-" (קרי: אם לא הטוב מכולם)

* כותרת הפוסט לכאורה שייכת גם כן לדוגמאות, אבל אני לא חושב שהיא קיימת בשימוש טבעי בשפה, אלא יותר כאנגלוז מבודח ומודע לעצמו ברשתות החברתיות (בכתיבה בלבד), על דרך: X be like…

לקסמות, רבותיי, לקסמות

נתקלתי בסידור התפילה בשני משפטים שבהם אותה לקסמה* מופיעה ארבע (!) פעמים ברצף. זה די הגניב אותי (הסבר בהמשך) אז אני מביא כאן את הציטוטים. נתקלתם בעוד דוגמה? תכתבו לי בתגובות. אני מניח שיש לא מעט דוגמאות של שלשות, כמו מלך מלכי המלכים, אבל נאסוף אותן בהזדמנות אחרת.

פיוט "נשמת כל חי" (פסוקי דזמרה, תפילת שחרית של שבת, נוסח ספרד):
"עַל אַחַת מֵאָלֶף אֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ".

ברכת התורה (חלק מתפילות הבוקר, נוסח ספרד):
"וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ, וְצֶאֱצָאֵינוּ, וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי כָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ, וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ".

אז מה מגניב בזה? זה פשוט משהו שלא קורה בדרך כלל. שפות אוהבות גיוון, ובדרך כלל מסר מועבר בזכות ניגודים. החל ברמה הבסיסית ביותר – 99.99% מהמילים מורכבות מעיצורים ומתנועות לסירוגין (נדירות המילים מסוג "פשש", "חחחח", הכוללות עיצורים בלבד, והן בדרך כלל מילות קריאה).

גם ברמת המשפט – אנחנו זקוקים לניגודים בין ארגומנט לפרדיקט, או במילים פשוטות – בין שם לפועל. לא נמצא משפטים שמורכבים רק מארבעה שמות עצם רצופים (משהו כמו "שולחן כיסא חתול כלב"). משפטים כמו "שודד שודד שודד" קיימים רק בדוגמאות בקורסי לשון. בלשנים אוהבים את הקוריוז הבא מהשפה האנגלית: משפט שמורכב מאותה מילה שחוזרת 8 פעמים. הדבר מתאפשר (גם אם בדוחק) הודות למאפיינים המורפולוגיים הייחודיים של אנגלית, ובפרט – היכולת להפוך כמעט כל שם עצם לפועל בלי לשנות את צורתו.

*לקסמה: מילה מילונית, על כל הטיותיה. למשל: המילים "ילד", "ילדה", "ילדים" – שייכות כולן לאותה לקסמה – "ילד".

איזה טעם!

אז כאמור, בעברית מודרנית יש קצת בעיות עם הטעם, בכל כיוון אפשרי. אחת הסיבות האפשריות לכך – השפעת ההגייה המלעילית ביידיש ובגרמנית.

הנה רשימת מילים שאספתי שהטעם בהן "מתנדנד", כלומר שאפשר לשמוע אותן נהגות בטעמים שונים בפי דוברי עברית. במילים דו הברתיות אפשרויות ההגייה ברורות. במילים ארוכות יותר הוספתי תעתיק פונטי עם ההברות הפוטנציאליות באותיות גדולות.

עוגה
סוכר
תמיד
כולם
ריבה
הכול
בלונים – ba.LO.NIM
קלפים?
סלטים? sa.LA.TIM
פלפל
שמות פרטיים/חיבה (נדב וכו)
בִמקום
בין כה / בין כה וכה
כל כך
בקיצור be.KI.TSUR
העיקר(?)
מאידך
ואילך
*איפה
*כמה
*איזה
*איזו
*שמונה
*ארבע
*מאה
*דווקא
כמעט
בובה
אגב
קרוטונים
כיפה
בלתי-
שניהם
מוזאונים — איפה הטעם?? muZEonim muzeOnim muzeoNIM ???
מוזאון

מגניב מאגניב
* נורמטיבי מלרע
עוד לא
מרציפן – MAR.tsi.PAN
קינמון – KI.na.MON
איטליז
לתומי
מרשמלו – MAR.ʃME.lo
סינמטק – SI.ne.ma.TEK
פורים

לגמרי
דייסה
ענקיות – A.na.ki.JOT

תטעם ת'טעם

השפה העברית נחשבת "שפת טעם", כלומר – בכל מילת תוכן יש הברה אחת מוטעמת יותר (=בולטת יותר) משכנותיה. הבולטות מתבטאת בכמה מישורים, המרכזי שבהם – התארכות התנועה המוטעמת.

נשאלת השאלה – האם טעם הוא תכונה מבחינה בעברית, כזו היוצרת הבדל משמעות (וזוגות מינימליים). נעסוק בכך בהזדמנות אחרת, אבל כרגע אני רוצה להדגים באמצעות שירים ישראליים, שהאוזן שלנו לא מתרגשת כשמזיזים את הטעם למקום לא שגרתי (בגלל אילוצים מוזיקליים). בעקיפין, זה קצת עונה בשלילה על השאלה הנ"ל (בשפות שבהן הטעם מבחין ממש – כמו אנגלית – תזוזת טעם כזו לא תעבור בשלום).

בשיר "אוהב להיות בבית" של אריק איינשטיין, המילה "בבית" נהגית שוב ושוב במלרע, שלא כהרגלה על לשוננו.

בשיר "ונצואלה" של בצל ירוק, המילה "אוניברסיטה" נהגית במלעיל, בעוד שבדיבור היא נהגית בקדם-מלעיל.

בשיר WE (?) של סטטיק ובן אל עם מירי מסיקה, המילה השאולה "שמפניה" (שאת הגייתה התלת-הברתית אימצנו כנראה מגרמנית) נהגית בקדם-מלעיל במקום במלעיל השגור: שמפניה במקום שמפניה.

בשיר הוותיק ורב-הביצועים "דוגית" שחיבר נתן יונתן למנגינה רוסית, המילה "דוגית" נהגית במלעיל.

בלהיט "לונדון" שהלחינה וביצעה חוה אלברשטיין, מצהיר חנוך לוין ש"אם למות כמו כלבה – אז לפחות שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה". כולנו שרים בלי להתבלבל את הטלוויזיה הראשונה במלעיל, ואת השנייה – במלרע: טלוויזיה.

ניתוח חניכיים לשינוי מין

הידעתם? עד שנת 2001 המין של המילה "חניכיים" היה נזיל: בחלק מהמילונים הופיע בזכר ובאחרים בנקבה. היה זה בישיבה רנח של האקדמיה ללשון שבה התקבלה החלטה לקבוע את מין החניכיים כנקבה בלבד (ר' תמונה). הנימוק: להתאים למגמה בציבור להתייחס בנקבה לשמות בעלי סיומת זוגי (-יים).
הרבה נכתב ונחקר אודות המגמה הזאת, ונראה שיש בה אמת: בגלל ריבוי שמות נקביים בסיומת זאת – ידיים, רגליים, שיניים – גם שמות זכריים שהריבוי שלהם הוא בסיומת זו אינם יכולים לחמוק מהנקביות שכמו דבקה בה.

הדבר המפתיע יותר הוא שה"נקביזציה" של צורת הרבים עשויה לחלחל גם אל צורת היחיד. זה אולי מה שקרה עם "גרביים". כולנו אמרנו "גרביים נקיות" ומכאן הייתה הדרך קצרה אל "גרב נקייה". והנה, 20 שנה לאחר שינוי המין של חניכיים, באופן בלתי נמנע, החליטה השנה האקדמיה כי מין המילה "גרב" הוא גם זכר וגם נקבה (מה שנקרא – זו"נ).

אגב, לרוב, גם מי שאומר "מגפיים חדשות" לא יאמר "מגף חדשה". כלומר, ה"טעות" בצורת הרבים לא משפיעה על תפיסת המין של שם העצם ביחיד. אולי זה משום שזכר הוא המין הלא מסומן (כלומר – אם אין סיומת ה/ת בד"כ השם הוא זכרי). "פיצול האישיות" הזה של מילים מסוימות יוצר אנומליה בלקסיקון: מין דקדוקי שונה לצורת היחיד ולצורת הרבים של אותו השם!

ועוד שתי הערות: 1. למילה חניכיים אין צורת יחיד מקובלת בשימוש בקרב הדוברים. היא עונה להגדרה "ריבוי תמידי" – מילים כמו "מספריים", "מאזניים" וכיו"ב שאף על פי שצורתן רבים, לא נגזרת מהן צורת יחיד. במילונים מופיעה ליד מילים אלה ההגדרה ז"ר (זכר רבים) או נ"ר (נקבה רבות). יחד עם זאת, בקרב רופאי השיניים קיימת הצורה "חניך" כאשר הם מתייחסים למקטע חניכיים שבו תקועה שן מסוימת. לדוגמה, חניך 37 הוא החניך שבו תקועה שן 37. במילונים חניך הוא עדיין רק תלמיד.

2. היות שמילים רבות המציינות איברי גוף ואביזרים קשורים אליהם הן נקביות, נתקלתי ב"נקבזיציה" של מילים משדה סמנטי זה גם כשהסיומת שלהן היא סיומת הזכר הרגילה (-ים). כך, שמעתי לא מעט התייחסויות של דוברים ילידיים בנקבה למילים: תחתונים, סנדלים, כפכפים, ואפילו עגילים. ולאחרונה נתקלתי גם בהתייחסות נקבית לצורות היחיד של איברים כמו סנטר, מרפק, קרסול.

לא תרצ"ח

דברים שנחמד להיתקל בהם באקראי:
המו״ל היצירתי של מהדורת התוספתא הזו, שכנראה לא היה מרוצה מהמצלול שהדהד מהאותיות המייצגות את שנת פרסומה, המיר את ״תרצ״ח, ירושלים״ בראשי-תיבות בעלי קונוטציה חיובית יותר וערך גימטרי זהה (ר' בתחתית הדף).