ישנה בקרב דוברי עברית התניה שיוצרת זהות בין האות (הגרפמה) "א" ובין התנועה A (פתח / קמץ). נשאלת השאלה האם ההתניה הזו מוצדקת ואם יש לה על מה להישען. ככלל, הכתיב העברי הוא עיצורי – כלומר במקרים רבים אין בו ייצוג לתנועות, וגם אם המגמה הזו הולכת ומשתנה בהדרגה, עדיין ברוב המקרים התנועות A ו-E באמצע מילה אינן מיוצגות אורתוגרפית. יתרה מזאת, האות "א" מייצגת תנועת O באחת המילים הנפוצות ביותר בשפה העברית – "לא".
מעניין לראות שבמשפחת המילים הקשורה ללקסמה "ראש" – האות "א" מייצגת (לכאורה) כמעט את כל התנועות בשפה העברית! [כלומר, מופיעה כאם קריאה לאחר סימן הניקוד של התנועות השונות]
א. במילה "ראש" – תנועת O (חולם)
ב. במילה "ראשי" – תנועת A (קמץ)
ג. במילה "ראשית" – תנועת E (צירה)
ד. במילה "ראשון" – תנועות I (חיריק)
מדהים!
לגבי תנועות U – איננו מוצאים את האות א כמייצגת ממשית של תנועה זו. אולי אפשר לראות בהיותה נלווית ל-ו במילה "הוא" מעין ייצוג חלקי של התנועה U (שורוק). בהקשר זה, אנקדוטה מעניינת: בספר שמואל ב', פרק י"ט, פסוק ז', מופיעה צורת הכתיב "לא" שבה תחת הלמ"ד תנועת קובוץ! (ר' תמונה). צורת הקרי היא כמובן המילה "לו".
בלשנות ושות 