נשלח להשׂתכּלות

תקציר: שיכול העיצורים ההיסטורי בבניין התפעל (התסכל>הסתכל) נובע מההגייה של ת' כעיצור חוכך לאחר תנועה; השיכול ממקם את ה-ת' לאחר עיצור וגורם להגייתה כעיצור פוצץ.

בשיעורי הלשון בבית הספר מלמדים על תופעת שיכול העיצורים השורקים* בבניין התפעל. בתמצית – כשעיצור השורש הראשון הוא ש, שׂ או ס – הוא מחליף מקום עם ה-ת' של הבניין. כך, הצבת השורש ס.פ.ר בבניין התפעל לא יוצר את הצורה "התספר" אלא "הסתפר" (דבר דומה קורה עם השורקים ז ו-צ אבל זה מעט יותר מורכב). אבל למה זה קורה?

*עיצור שורק הוא עיצור מסוג חוכך שהפקתו מתבצעת על ידי הצמדת החלק הקדמי של הלשון אל האזור שמאחורי השיניים העליונות. צורת הפקתו המיוחדת גורמת להיווצרות גלים אקוסטיים ייחודיים שיש להם צליל מאד מובחן. העיצורים השורקים בעברית הם: ס, ש, ז, צ.

התשובה המוכרת של המורים ללשון – "קשה להגות רצף של ת ואחריה ס/ש" – היא תשובה חלקית, שמצריכה חידוד חשוב. חידוד שחודד לי לא מזמן בזכות מסלול בדקדוק לשון הקודש מאת המדקדק חיים נפתלי הירץ קסלין בן המאה ה-18.

לפני הכול, צריך להזכיר שאנחנו מדברים על צורות שירשנו מהעברית המקראית, שהיו לה מאפיינים פונטיים וחוקים פונולוגיים משלה, השונים מהעברית שבפינו. בעברית מקראית היו הרבה יותר מגבלות על הצטרפות עיצורים זה לזה. לדוגמה, אנחנו הוגים את המילה "תשובה" עם צרור עיצורים – tʃuva – ללא כל קושי, כשבעברית מקראית ככל הנראה הצורה נהגתה עם תנועה חוצצת ביניהם (שווא נע – teʃuva, בערך).

ולהלן החידוד: בלב תופעת השיכול נעוץ חוק החיכוך – הוא חוק בג"ד כפ"ת. הסיבה שהצורה "התספר" הייתה לא נוחה להיגוי היא שבצורה זו ה-ת' באה אחרי תנועה ולכן היא רפה (לא דגושה), כלומר נהגית כעיצור חוכך (כמו th במילה think, עיצור שסימנו הפונטי θ). כלומר, הרצף הנוצר הוא רצף של שני חוככים, היינו: hiθsaper. לעומת זאת, כאשר מחליפים את הסדר בין העיצורים, ה-ת' הופכת להיות אחרי עיצור, כלומר בראש הברה, ומשום כך היא מקבלת דגש קל ונהגית כעיצור סותם!

לסיכום, יש כאן תופעה מורפולוגית (תורת הצורות) שמשתמשת בהתניה פונולוגית (אלופוניה) כדי להימנע מרצף עיצורים "בעייתי". כלומר, שינוי הסדר בין העיצורים הוא לא רק שינוי סדר, אלא גורר מימוש אחר לגמרי של העיצור ת'. אגב, שפות רבות נמנעות מרצף של עיצורים חוככים, כולל עברית מודרנית. ניתן לראות בכך ביטוי של תופעה הנקראת OCP, שלא נרחיב עליה כאן, אבל בשתי מילים נציין שהיא הדרישה של שפות לשמור על ניגודיות בין רכיבים שונים, כלומר – להימנע מרצפים של אלמנטים דומים (ברמות השונות של הייצוג הלשוני).

ונסיים בפינתנו: לכל כלל יש יוצא מן הכלל. כנראה שהיו מצבים שבהם הרצף "תש" היה בכל זאת אפשרי גם בעברית מקראית. כך, למשל, התיבה "לִתְשׁוּבַת" חוזרת פעמים מספר במקרא. בצורה זו יש ת' עם שווא "מרחף" אחרי תנועה (עקב פירוק צרור שוואים נעים) ואחריה ש'. ככל הנראה, הצורה נהגתה: liθʃuvat. דרך אחת להסביר מדוע כאן לא חל שיכול היא שכאן שני העיצורים ה"בעייתיים" שייכים לאותה מורפמה (=עיצורים טאוטו-מורפמיים), בעוד שבצורות הפועל הנ"ל ה-ת' שייכת למורפמת התבנית והעיצור השורק שייך למורפמת השורש. במילים פשוטות, במילה "הסתפר" קל לנו מאד "לשחזר" את המקור, אבל אם היינו יוצרים שיכול ומקבלים "לשתובת" – זה היה יותר קשה ו"עמום". יוצא דופן אמיתי אנחנו מוצאים רק בספר ירמיהו מט ג בפסוק:

הֵילִילִי חֶשְׁבּוֹן כִּי שֻׁדְּדָה-עַי, צְעַקְנָה בְּנוֹת רַבָּה–חֲגֹרְנָה שַׂקִּים, סְפֹדְנָה וְהִתְשׁוֹטַטְנָה בַּגְּדֵרוֹת:

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s